כשמתבוננים בעשרות פסליו של זאב רוזנברג המעטרים את  ביתו במודיעין, קשה שלא להתפעל מהקשיש החייכן והנמרץ. רוזנברג אמן ופסל שגדל בגטו וורשה, לחם עם הפרטיזנים, נפצע קשה במלחמת העצמאות והיה מראשוני התעשייה הצבאית בארץ, לימד בהמשך בבית הספר לקציני ים במכמורת ואף שימש שנים כסגן מנהל המכון הטכנולוגי בחולון. האיש בעל עיטור לוחמי המדינה, הוא גם אמן בחסד שהוכר על ידי אונסק''ו כאמן מקצועי בינלאומי.  עד היום הוא בחר לשמור את כשרונו בביתו. כעת הוא מבקש להתחבר לקהיליית האמנים המקומית ולחשוף את יצירותיו לציבור.

הכדור כסמל

מהרגע הראשון שדרכה כף רגלי בפתח ביתם הצנוע של זאב וחיה רוזנברג, לא הפסקתי להשמיע קריאות התפעלות.  ביתם של הזוג הקשיש הוא מיני מוזיאון לאמנות. מכל עבר מציצים פסליו של זאב ועל הקירות תלויות יצירותיה של חיה. את פניי מקדמת דמות מרשימה עשויה ברונזה ואלומיניום של לוחם קטוע רגל בגודל טיבעי. הלוחם, קסדה לראשו ורובה "עוזי" אמיתי בין ידיו, נושא על כתפו את יונת השלום. מאחוריו מופיע על הקיר הכיתוב: "הבנאליות והרוע של המלחמה". לקח לי דקות ארוכות להבין כי הלוחם הזה הוא בן דמותו של רוזנברג, פצוע מלחמה בעברו וקטוע רגל בעצמו, שיוצא ברבות מעבודותיו נגד המלחמה. "הנושא של רבות מעבודותיי קשור למלחמה" הוא מסביר, "אני מנסה להעביר מסר נגד המלחמות. ניסיון חיי גרם לי להבין שבמלחמה יש רק מפסידים. יש לי מזל גדול שאנחנו אחת המדינות היחידות שדואגות לנכי מלחמה. לא תמיד אנשים מבינים מדוע אני גורר רגל. כששואלים אותי למה אני צועד כך, אני עונה שלא נולדתי ככה, לא סבלתי ממחלה ולא נפגעתי מתאונת דרכים.  מה נשאר? עם הפרוטזה אני מסתדר כל השנים. עברתי את רוב חיי יחד איתה והיא כבר חלק ממני."

בדירה הקטנה מצטופפים פסלים רבים עשויים עץ, יציקות אלבסטר, ברונזה, פגזי טנק, נחושת ואלומיניום תעופתי. בחצר – העבודות הכבדות מאבן. "דבר ראשון כשבאים אליי הביתה, אנשים שואלים אותי אם אני קונה את הפסלים או עושה אותם?" התבוננות בפסלים הרבים מגלה מוטיב חוזר ברבים מהם, "כמעט בכל העבודות יש כדורים. הם הפכו להיות הסמל שלי," מאבחן רוזנברג, "על פי פילוסופיית החיים שלי לעולם לא נדע האם אנחנו היחידים ביקום, אבל אנחנו בכדה''א מאבדים את עצמנו לדעת ועלינו לשמור על העולם שבו אנחנו חיים." חלק מהפסלים מתארים מצבים מהחיים, גם הפסל הדו פרצופי, כמו הטיפוסים שבחיים. רוזנברג מוביל אותי אל הסדנא הקטנה שבחצר ביתו, שם הוא ממשיך לפסל וליצור מידי יום. "כשאני מייצר אני מתנתק מהעולם המטורף שלנו. יש לי את הרדיו, אני שומע מוסיקה וזה עושה לי את היום. אני מצטער על האנשים שיוצאים לפנסיה ומסתכלים על התקרה בלי לדעת מה לעשות. הפיסול נותן לי הכל," אומר האמן בן ה- 80.

פרטיזן צעיר

רוזנברג, איש חייכן עם עיניים כחולות ושפם שיבה, חובש כובע קסקט שחור לראשו הצלול והפורה. יחד עם אשתו חיה הביאו לעולם שני בנים, האחד היה טייס בחיל האוויר שחזר בתשובה, אב לארבעה ילדים בארה''ב, האחר מגדל ארבעה ילדים מתוכם שלישיית בנות בגיל 15 במודיעין. בעקבותיו הגיעו זאב וחיה לפני כ- 3 שנים לעיר.

הוא נולד בפולין באזור פראגה לפני מלחמת העולם השניה. "ככל הנראה נולדתי בסביבות 1932 אך אני לא יודע את תאריך הולדתי המדוייק. כשפרצה המלחמה שלחו אותי עם כל המשפחה, הוריי ושתי אחיותיי לגטו וורשה. נראיתי כמו ילד גרמני, בלונדיני עם עיניים כחולות ובנוי טוב וכך עברתי מידי פעם לצד הארי להביא אוכל, עד שהגיע היום שהמחנה נסגר ולא יכולתי לחזור. לימים הסתבר לי שמשפחתי שנשארה בגטו הושמדה. אני התחברתי לקבוצה של פולנים חסרי בית שהתגלו כאנטישמים ולכן נזהרתי שלא ידעו שאני יהודי. נקראתי ולאדק (זאב בפולנית) ואימצתי לעצמי את שם המשפחה של שכניי הפולנים אוסטרובסקי. עשיתי מה שהם עשו כדי להתקיים, סחבנו מכל הבא ליד. כעבור זמן קצר בא איש מבוגר שאסף 12-13 ילדים עזובים למחתרת הק''א, המחתרת הפרטיזנית שהיתה אנטישמית ימנית קיצונית. הוא ארגן אותנו ונתן לנו מקום לינה ואוכל ואנחנו היינו צריכים להדביק כרוזים נגד הגרמנים או לסחוב ציוד מרכבות ההובלה. היות ולפני המלחמה אבא שלי עבד במרכז תנועת הרכבות לצפון, אני הספקתי להיות איתו שם והכרתי את המרכז. זה היה המקום שבו הרכבות היו צריכות להאט ואנחנו ניצלנו את עצירות הרכבות לסחיבת ציוד. "

החיים במסווה של פרטיזן פולני הצריכו מולאדק הצעיר מאמץ פיזי ונפשי גם יחד. "באחת הפעמים הגעתי עם הקבוצה לתפילת יום א' בכנסיה. כולם היו מאד דתיים. הכומר חילק לילדים את הלחם הקדוש ואני ידעתי שיהודי שטועם מהלחם ימות. החלטתי שאין ברירה, פתחתי את הפה, הוצאתי לשון וחיכיתי למותי. כשהכומר נתן לי מהלחם גיליתי לשמחתי שנשארתי בחיים. כשהתרחצנו בנהר הייתי נזהר שלא יראו אותי בעירום. בהמשך נשלחתי עם עוד שני חברים מהקבוצה לצפון, ליערות אחרי לובלין. בזמן שהבוגרים יצאו לעשות פעולות פרטיזניות, אנחנו שמרנו על המחנה, דאגנו שתהיה אש, הלכנו להשיג לחם מהכפריים. בלילות היו מביאים שבויים אוקראינים והיו מוציאים אותם להורג. בהתחלה נרתעתי מהמראה אך בהמשך למדתי להסתכל כיצד "האוקראינים השחורים הנוראים" ו"הפולנים הבוגדים" מתחננים על חייהם ומוצאים להורג. בגיל צעיר למדתי להכיר את המוות מקרוב. כבר לא הייתי נער תמים.

פעם אחת נשלחתי ללובלין לבדוק מהן המשאיות שמגיעות לאתר מסויים. ראיתי הרבה חיילים וגדר גדולה עם סימני גולגולות וסכנה ודיווחתי שזה מחנה צבאי. אחרי המלחמה נודע לי שזה היה מחנה ההשמדה שאליו נשלחו הוריי ומשפחתי".

ורשה בוערת

 "היינו ביערות בין 3 ל- 4 שנים עד שהאוקראינים והפולנים התחילו לפגוע אלו באלו, כל ערב היו מראות של האש העולה מהכפרים. המצב היה ממש לא טוב, האוקראינים רצו לכבוש את השטח שבשליטת הגרמנים, כבר לא היתה אפשרות לדאוג למזון, לחם ותפו'א ואז חזרנו לוורשה לקראת סוף המלחמה. הגטו כבר מזמן לא היה קיים, בוורשה פרצה ההתקוממות, הרוסים כבר היו קרובים לפולין ועמדו על קצה הנהר בפראגה כשוורשה בערה ע''י הגרמנים. הם הרגו קרוב ל-250 אלף פולנים והרסו את העיר, בפעם השלישית ניצלתי מכל ההרס וההפצצות. גם פה היינו הילדים שבאו מהיער בתפקיד. הגדולים היו בחזית ואנחנו הצעירים היינו הקשר בין העמדות. היינו בסכנה גדולה, הגרמנים לא עשו חשבון והפציצו, זה נס שבכלל יצאתי משם בחיים."

כשנגמרה המלחמה הפולנים קיבצו את כל הנערים הפרטיזנים שחזרו מהיערות והעבירו אותנו לקרקוב העיר הגדולה. "התחלנו לחיות בצורה נורמלית. התחילו לחשוב מה עושים אתנו בעתיד. לא ידעו למי יש משפחה או אין. יום אחד קרא לי המפקד שבירר לדעת פרטים על המשפחה שלי. אמרתי שאני אסע למקום מגוריי ואחפש אם מישהו שרד מהמשפחה ואבקש מהשומר של הבית שיתן לי את הניירת שלי ופרטים עליי. הייתי בטוח שנשארתי לבד בעולם. הגעתי לשומר הבית בפראגה, איש כפרי ופשוט, שאמר שלא חזר אף אחד אבל "תדע שיש ארגון שאוסף ילדים כמוך בכל הגילאים, קורדי נציה, והם מטפלים בילדים היהודים הניצולים". כך נשלחתי לד''ר מנדלבאום, דוקטורית לפסיכולוגיה שבעלה שהיה קצין גבוה בצבא האדום. היות והיא היתה קרקוביאנית, היא נסעה לקרקוב לברר אם הסיפורים שלי נכונים, ושם אמרו לה שנסעתי להביא ניירות. ד''ר מנדלבאום נסעה גם לברר את הפרטים שלי בפראגה ובהמשך רצתה לאמץ אותי לבן. היא זו שאספה עבורי את כל העדויות עליי ונשארנו בקשר המון שנים."

עיטור מהמלחמה

לארץ עלה רוזנברג ב-1948 עם עליית הנוער והגיע לירושלים. "נכנסתי למסגרת פנימייה עם עוד ילדים מארצות שונות, שם הכרתי את חיה שהפכה בהמשך לאשתי. נשלחתי ללמוד בביה''ס המקצועי "אורט" מכניקה עדינה. בתיכון התקשיתי ללמוד היות ולא היה לי בסיס של בית ספר יסודי ולא הבנתי מה המורה מלמד. הייתי בטוח שאני לא בסדר. רק בהמשך למדתי עוד תארים."

על מלחמת העצמאות רוזנברג ממאן לדבר. הוא רק מראה לי את עיטור לוחמי המדינה ואת אות הכבוד שקיבל מידיו של יגאל ידין. "בתור פצוע ונכה מלחמה עברתי לאחר המלחמה תקופה קשה לא ידעו מה לעשות איתי. נסעתי לת''א לנסות להסתדר בעבודה. באותה תקופה פרס הקים את "המפעל לטכסטיל" (כך הוא לוחש לי בסוד כשהוא מדבר על הכור האטומי בדימונה. ג.מ) ושלחו אותי וכל מיני קליגרס אחרים לנגב, לאזור מפעלי הפוספטים מחנה אורון, שם קיבלנו בית מלאכה וציוד לייצור חלקים. באותם ימים לא היה מצב כמו היום שמצלצלים והמטוס מביא חלקי נשק חסרים. שם הקמנו הכל במו ידינו. קיבלנו לידינו כמות אדירה של נשק מקולקל מצ'כיה שהיה זרוק באורון, ואני ושותפי החזרנו לשימוש. בזמן מסויים שלחו אותי ועוד 12 אנשים מהארץ לגרמניה מטעם המדינה, ללמוד תיפעול של ציוד חדיש ורובוטיקה. משם הבאתי את הידע לשימוש בחומרים המתאימים לתעופה והממשלה רכשה את הציוד מיפן. קיבלנו משכורת אדירה לאותה תקופה. אבל ביזבזתי ולא חסכתי. באותו זמן יצאתי ללמוד בבאר שבע קורס הנדסאי מכונות וטכנולוגיית חומרים. אחרי 3 שנים נסעתי חזרה לחפש את חיה. היא היתה יפיפיה וחמודה וכשאמרתי לה שלא תתחתן עם החבר שלה אלא איתי היא הסכימה. משפחתה מצ'כיה קיבלה אותי כמו בן והפכה למשפחתי."

פסל בפנסיה

זאב עזב את הנגב והצטרף לחיה בירושלים. הוא קיבל עבודה בחוות הנוער הציוני בירושלים בה חיה עבדה עם ילדים, והקים במקום סדנא ללימוד מקצועי. "באחד הימים הגיע מפקח של משרד העבודה שבירר עליי והציע לי שאהיה עובד מדינה ואסע לאילת להקים בית ספר מקצועי בפיקוח משרד העבודה. נסענו חיה ואני, קיבלנו בית ושם נולד הילד הראשון. 3 שנים חיינו באילת והיינו חלק מקליקה קטנה של התושבים הראשונים. בהמשך כשהמפקח ראה את בית הספר שהקמתי הוא הזמין אותי ללמד בבית ספר לקציני ים במכמורת. עברנו לצפון ושם לימדתי איך לתקן תקלות בספינות. טכנולוגיות חומרים, ייצור ותיקון. בהמשך עברנו לחולון והתחלתי ללמוד תואר נוסף במרכז הטכנולוגי בחולון: מורה טכנולוגי. לימדתי תורת החומרים, שרטוט טכני, מתכות, מכונות ומה ששייך לתעשיה. הציעו לי להיות מנהל המקום וסירבתי אך הסכמתי להיות הסגן. לימדתי הרבה שנים מבוגרים ומאד אהבתי ללמד. בתקופה ההיא היה כבוד למורים. כשהרגשתי שיש לי ריקנות מסויימת הבנתי שאני מוכרח לעשות משהו נוסף. התחלתי ללמוד מוסיקה, לנגן על אקורדיון אבל נמשכתי גם לפיסול והחלטתי להשקיע בכך. פסל ידוע מגרמניה שהרגיש חרטה על מעשי הגרמנים הגיע ללמד לפסל ברמת גן וממנו קיבלתי את היסודות לפיסול. מצאתי את המקום הקבוע שלי. לימדתי אנשים ועבדתי הרבה שנים עד היציאה לפנסייה בגיל 63. במקביל כל השנים פיסלתי. אחרי היציאה לפנסיה השקעתי בפיסול. עשיתי תערוכות לתצוגה אך עד היום אני לא מוכר ולא מלמד פיסול. "

אומן בינלאומי

זאב וחיה החליטו לעבור להתגורר בכפר ורדים שם בנו בית מרווח וזאב פיסל בסדנא שבחצר ביתו. זאב: "במשך כשנתיים לימדתי בהתנדבות את הטכנאים במפעל ישקר של סטף ורטהיימר, להבין את המכונות שהם מפעילים. קרוב ל- 14 שנים גרנו בכרמיאל אבל הבן שלנו שגר במודיעין התחנן שנעבור קרוב, אז לפני כ- 3 שנים עברנו למודיעין. כעת אנחנו בקשר חזק עם הנכדים." בעיר מודיעין הם כמעט אינם מכירים איש. זאב גם אינו מכיר אמנים נוספים ולא רבים מכירים את עבודותיו. אלא שדווקא אגודת האמנים והפסלים בישראל המליצה עליו לארגון אונסק''ו )ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. ג.מ (בתור אמן וכשראו שם את התמונות של עבודותיו הכירו בו כאמן בינלאומי מקצועי.

"אני לא יכול לחיות בלי לפסל" מתרגש רוזנברג, "כמעט כל יום אני יוצא לסדנא שבחצר הבית, מפסל, מתקן ועובד. "

ומה עם למכור חלק מהפסלים? "הבן שלי כבר ידאג אחריי להציג את פסליי לציבור."