"קינגסמן: השירות החשאי". בימוי: מת'יו ווהן. תסריט: מת'יו ווהן ו ג'יין גולדמן. שחקנים: קולין פירת', טארון אגרטון, מייקל קיין, מארק סטרונג, סמואל ל. ג'קסון, סופיה בוטלה. בריטניה, 2014. 129 דקות. 3 כוכבים.
כדי שלא יהיו אי הבנות, "קינגסמן: השירות החשאי" צולל לתוך האקשן עוד לפני שהספקנו להסיר את המעיל ולהניח את התיק. מסוק עולה מעל שני רעולי פנים חמושים במדבר אי שם במזרח התיכון – לא קריטי איפה, כל הערבים האלה הרי אותו הדבר – אל קרב שמתנהל במצודה נידחת, ואל חקירת חשוד שמשתבשת, שבסופה מקריב את עצמו הסוכן לנסלוט כדי להציל את חבריו. בכיר הסוכנים ששרד, גאלאהד (קולין פירת'), שב לביתו רדוף רגשי אשמה, ומבטיח את הכרת תודתו הנצחית לאלמנה ולילד. 17 שנים לאחר מכן שב הסוכן גאלאהד לאתר את הילד – כעת צעיר עם רקע בעייתי משכונת עוני בריטית – ומציע לו להצטרף לסוכנות הסודית בה הוא חבר: סוכנות בלתי תלויה המשרתת את הטוב, לעיתים בלי ידיעת ממשלות העולם, ומורכבת כולה מג'נטלמנים בריטיים מחויטים. כצפוי, הנער אגזי (טארון אגרטון), בעל העבר הפלילי והנטייה להסתבך בקטטות, מתאים לסוכנות ולאנשיה כמו עניבה של ארמני ליום בילוי ברודיאו. ובמקביל לנסיונותיו להוכיח את עצמו במהלך ההכשרה האכזרית והמורכבת, כשהוא מוקף באליטות של בתי הספר הפרטיים, יש גם נבל-על עם תוכנית זדונית.
"קינגסמן" הוא כל מה שיכלו להיות מרבית סרטי הריגול – מאבי הז'אנר ג'יימס בונד ועד ג'ייסון בורן וג'ק באואר (כל הסוכנים הבדויים הללו מאוזכרים, אגב, בסרט) – אם מישהו היה שולף להם את המקל מהתחת. הוא מקצין את מוסכמות הז'אנר עד לאבסורד. הסוכנים הבריטים כל כך בריטיים, שהם קרויים על שם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור, וכל כך ג'נטלמנים, שמשרדי הסוכנות שלהם ממוקמים בנבכי חנות חליפות. לבוס שלהם (מייקל קיין) קוראים ארתור, לגאון הטכני (מארק סטרונג) מרלין, והם מסוגלים לנקנק חבורה של בריונים אלימים עם מטריה ביד אחת וכוס תה בשנייה, תוך שהם קובלים על אובדן הנימוס של פשוטי העם. באופן טבעי הם מפקפקים ביכולתו של אגזי להפוך למה שהם מכנים ג'נטלמן אמיתי, כמו שאר סוכני הבית, מלבד גאלאהד שמאמין בו וטוען שהג'נטלמניות אינה המעמד שאליו אתה נולד אלא משהו שמגיע מבפנים. במילים אחרות, יש פה אמירה על הבדלי המעמדות הבריטיים ועל כמה באמת נכונה האמירה "תעבוד קשה ותצליח" לצעיר יתום מאב, עם אב חורג אלים, מהשכונות הפחות טובות של לונדון. או של כל עיר אחרת.
במקביל לנסיונותיו לתרבת את הצעיר הפראי מתמודד גאלאהד עם המיליונר הביזארי ולנטיין (סמואל ל. ג'קסון). לא, הוא לא רוצה להשמיד את העולם – הוא רוצה להציל אותו, רק שהדרך הראויה בעיניו לעשות את זה היא לדלל משמעותית את האוכלוסייה. לשם כך הוא מגייס דמויות מפתח משכבת הקצפת הבינלאומית, מנהיגים וכוכבים ובני אצולה, ומי שלא משתף עמו פעולה ברצון – נכלא במרתפי המטה שלו, שמזכיר באופן חשוד את מבצר הבדידות של סופרמן. בנוסף לעוזרת יפה וקטלנית בשם גאזל (סופיה בוטלה), המהדסת על זוג להבים קטלניים במקום רגליים, יש לוולנטיין ז'רגון עממי, פגם דיבור מעצבן (ומודגש מעט יתר על המידה), חיבה לג'אנק פוד, ועל אף כספו הרב הוא לבוש במיטב אופנת הגנגסטא-ראפ, כולל כובע בייסבול הפוך. במילים אחרות, יש פה אמירה על איך הבריטים רואים את האמריקאים, בעיקר את אלה העשירים והמצליחים.
ובין שתי הזירות האלה יש המון המון אקשן. והמון המון הומור בריטי בריא. הבמאי, מת'יו ווהן, כבר הראה בעבר יכולת לשלב דיאלוגים שנונים עם בעיטות מדויקות לפרצוף ב"אקס מן: התחלה" וב"קיק אס", שהיה לסרטי גיבורי העל מה שהסרט הזה לסרטי הריגול. וכמו ב"קיק אס", גם את הסרט הזה כתב ווהן עם התסריטאית ג'יין גולדמן, על פי קומיקס של מארק מילר ודייב גיבונס. ובנוסף למגוון סרטי בונד, ובעיקר אלו המופרכים בכיכובו של רוג'ר מור, יש פה גם מחוות לשלל סרטי אקשן מסוגים שונים, החל מסדרת מלחמת הכוכבים (את הפרופסור הסקוטי החטוף שמצית את העלילה של ולנטיין מגלם מארק האמיל, לנצח לוק סקייווקר) ועד "פלאנט טרור" של רוברטו רודריגז, בעצמו סרט מחווה לסרטי הבי-מוביז של שנות השבעים.
אה, ועוד דבר אחד חשוב: "קינגסמן" הוא סרט אלים. מאוד אלים. ממש ממש אלים. סצינות-טבח-המוניות-צילומי-תקריב-של-איברים-כרותים-גיבור-מרכזי-שמקבל-כדור-לפרצוף אלים. אלים כל כך שזה נהיה גרוטסקי. האלימות הזאת הייתה יכולה להרתיע, אם היא לא הייתה עטופה בכל כך הרבה שנינה. ובקולין פירת' שנרתע משפה המונית אבל אין לו בעיה להוציא מוועד הורים שבעה בריונים אטומי מוח במקביל. ואם לוקחים בחשבון שרצה הגורל ורוב בני האדם, כשצובטים אותם – הם מצטבטים, וכשיורים בהם הם מתים, וזה בכל זאת קרוב יותר למציאות ממרגל שנמלט מכדורים שורקים על רכבת דוהרת ואפילו לא נשרט קלות (ובמילים אחרות, יש פה אמירה על סרטי ריגול ועל הצביעות שפושה גם בהם). ואם לא היינו זוכרים שבשורה התחתונה, אנחנו פה בשביל הכיף, ומה לעשות שבסרט אקשן אלימות – ובעיקר מסוגננת, כוריאוגרפית ומופרכת כמו שמציעים לנו פה – היא חלק מהכיף. וזה היופי ב"קינגסמן: השירות החשאי": שעם כמה שהוא אינטליגנטי ושנון ומשעשע – הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
(צילום יחצ)
