"המיניונים". בימוי: פייר קופין, קייל בלדה. תסריט: בריאן לינץ'. דיבוב (אנגלית): סנדרה בולוק, ג'ון האם, מייקל קיטון, אליסון ג'אני, ג'פרי ראש. ארה"ב, 2015. 91 דקות. 3 כוכבים.
את המיניונים, אותם יצורים צהובים דמויי ביצה ובולטי עיניים, חובבי האוברולים, הבננות, הזמר והאלימות, אני מניחה שכולכם מכירים. הם כבר מזמן הפכו ללהיט ויראלי ומופיעים ברשת בשלל סרטונים, שירים, ממים וברכות יום הולדת, בג'יבריש כולם. ועכשיו, ילדים, אמצו היטב את הקודקוד וענו לי על השאלה הבאה: מיהו גרו? לא, הא? מה בקשר לווקטור? מצלצל מוכר? משהו? לא חשבתי ככה. ובכל זאת: השניים האלה, גרו ווקטור, הם שני נבלי העל המככבים בסרט האנימציה "גנוב על הירח" מ-2010, בו פרצו המיניונים אל חיינו. דיבבו אותם סטיב קארל וג'ייסון סיגל, בהתאמה, בעוד שאת המיניונים דיבבו, כברירת מחדל, הבמאים פייר קופין וכריס רנאוד. זה מקרה מובהק שבו הסייד-קיק עולה על הגיבור. בהתאם לכך, הסרט השני בסדרה, שנקרא בישראל "גנוב על המיניונים", כבר מיקם את האנרכיסטים הצהובים הקטנים במרכז, כשנבל העל התורן, אל מאצ'ו, איים ישירות עליהם. כעת מגיע הספין אוף, "המיניונים", שכפי שאפשר להבין משמו – עוסק כולו בצהוב-צהוב הזה.
"המיניונים" מסווה כסרט דוקומנטרי המתחבר אל שורשיהם העתיקים של המיניונים ועוקב אחר התנהלותם בעולם וחיפושם אחר הרשע האולטימטיבי לו יוכלו לסגוד. בשלב מסוים הם מוצאים את עצמם תקועים במערה אי שם בערבות סיביר, אז מחליטים שלושה מיניונים אמיצים – סטיוארט, קווין ובוב – לצאת אל העולם הגדול, להמשיך בחיפוש באופן עצמאי ולקרוא לשאר השבט ברגע שיצוץ הרשע שראוי לסגוד לו. שאר העלילה כולל, בין השאר, נדידה מיוסרת ברחבי העולם, גניבת אוברולים, השתתפות בכנס נבלי-על בינלאומי, חבירה לרשעית העל המהוללת סקרלט אוברקיל (סנדרה בולוק) ולבעלה הרב (ג'ון האם) ואת מינויו של המיניון בוב למלך אנגליה.
הבעיה המרכזית עם הנסיון הזה היא שלמיניונים, מעצם הגדרתם, אין אישיות בפני עצמם. זה נוגד את הדי.אנ.איי הצהוב שלהם. לא במקרה הם החלו את חייהם כסייד-קיק. הם כמו האומפה-לומפה של צ'רלי והשוקולדה, אבל בצהוב ואנרכיסטי. כוחם יפה כהמון, אבל אם מנסים למיין אותם לבודדים ההצלחה חלקית מאוד. קווין, סטיוארט ובוב נראים בדיוק אותו הדבר – כמו אליפסות צהובות מוארכות בג'ינס (בוב קטן מעט יותר, לסטיוארט יש עין אחת)– ומתנהגים בדיוק אותו הדבר. היות והם גם לא מדברים – לפחות לא בשפה המוכרת לבני אנוש כלשהם, אלא בג'יבריש המערב מילים בספרדית, באנגלית (בעיקר שמות פירות וירקות) ופעם אחת אפילו בעברית – היכולת של כל אחד מהם להתפתח בפני עצמו מוגבלת ביותר. יתרה מזאת, גם ביחד הם לא מתפתחים יותר מדי, המטרה שלהם לא משתנה, אלא פשוט נוטה קצת הצידה, והם מסיימים את הסרט בדיוק כפי שהתחילו אותו. וזו לא אשמתם. ככה הם מצוירים וככה אנחנו גם אוהבים אותם. אלא שהם לא דמויות שאפשר לבנות סביבן עלילה ולצפות שנישאב אליה, נזדהה וננפתח אמפתיה.
התוצאה של זה היא רצף ארוך מאוד של ממים וסרטונים שנקשרו יחדיו בחוט עלילה רופף, אבל היו עובדים מצוין גם כל אחד בפני עצמו. אלה ממים משעשעים מאוד, רצופים בדיחות פרועות (מלכת אנגליה מרימה כוס בירה ומספרת בדיחות גסות) ומחוות תרבותיות (באחת המוצלחות שבהן, המיניון סטיוארט מתאהב בברז כיבוי ומופרד ממנו לקול זעקות "פפגניה! פפגניה!") שאין ביניהן שום קשר. גם כשהם ממחזרים שטיקים שכבר ראינו בעבר – למשל, את חיבתם של המיניונים לבננות, או את נטייתם לחבוט זה בזה ברגעי משבר – המיניונים עדיין מצחיקים. הסרט הקרוי על שמם לא מרגש, לא מרתק ולא מעביר את הצופה שום חוויה מטלטלת, מעבר להפסקה בת שעה וחצי מהחום שבחוץ, שכולה בדיחות. זה נחמד ונחוץ, במיוחד בקיץ. אבל סרט זה לא.
