"פרנק". בימוי: לני אברהמסון. תסריט: ג'ון רונסון, פיטר סטרהגן. שחקנים: מייקל פסבנדר, דומנול גליסון, מגי ג'ילנהול, סקוט מקניירי. בריטניה, 2014. 95 דקות. 4 כוכבים.
ההיסטוריה של תצוגות אקצנטריות על הבמה ומחוצה לה שזורה בהיסטוריה של המוזיקה מרגע שיצאה את גבולות השבטים והפכה לאמנות ממוסדת. בטהובן נחשב לגאון המוני וגס רוח שאפילו לא טרח להסתובב לקהל כדי לקוד לו בתום קונצרט הבכורה של "הסימפוניה התשיעית". סיד בארט נהג לעלות ולרדת מהבמה על דעת עצמו במהלך הופעות של להקת "פינק פלויד" בתחילת דרכה, ולעיתים ניגן אקורד בודד אחד במהלך הופעה, או לא ניגן כלל. אליס קופר נהג לעלות לבמה עם בגדי עור שחורים, שוט וכובע קוסמים, ולביים את הוצאתו להורג בדרכים שונות ומשונות, לרבות גליוטינה וכסא חשמלי. המציאות, כמובן, אקצנטרית פחות. קופר הוא אמן ודמות תיאטרלית שביצע הפרדה מוחלטת בין הבמה לחייו האישיים, בהם ענה לשם וינסנט פורנייה, נישא לשריל גודאר, עבר גמילה מוצלחת מאלכוהול והביא לעולם שלושה ילדים. בטהובן התרחק מן הבריות בנסיון להסוות את חירשותו, שבימיו נחשבה לסיבה לבושה. הוא לא הסתובב לקוד לקהל כיוון שלא שמע אותו מריע. סיד בארט לקה ככל הנראה בשילוב של הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה ותסמונת אספרגר, אם כי הוא לא אובחן ולא טופל מעולם. רבים משירי הלהקה שממנה נדחק החוצה הוקדשו לו, ובהם "Wish you were Here" ו-"Shine on You crazy Diamond". ראשי התיבות של שם השיר האחרון מרכיבות את שמו של הגאון האומלל.
"פרנק", סרטו של לני אברהמסון, מנסה גם הוא לשרטט את הגבול בין אקצנטריות לאי יציבות נפשית בעולם המוזיקה. במרכזו עומד פרנק (מייקל פסבנדר), מוזיקאי גאון וכריזמטי, המסתיר את פניו האמיתיות במסיכת ראש מעיסת נייר, אותה הוא חובש כל הזמן – על הבמה ומחוצה לה. חברי להקתו בעלת השם הבלתי ניתן להיגוי מקבלים ללא עורערין את המסיכה של פרנק ואת שגיונותיו, עד שללהקה מצטרף ג'ון (דומנול גליסון), קלידן ויוצר בינוני אך שאפתן. ג'ון מנהל יומן וידאו מצולם מהבקתה המבודדת באירלנד בה מקליטה הלהקה את האלבום שלה, וחולם על אהבת הקהל ועל הצלחה מסחרית. הוא רק לא מביא בחשבון שזה לא בהכרח מה שרוצים גם שאר חברי הלהקה.
אם יש משהו שלימדו אותנו סרטים כמו "אופטימיות זה שם המשחק", זה שחולי נפש יכולים להיות דבר מאוד משעשע. בחציו הראשון של הסרט נראים חברי הלהקה חווים את חיי הרוקנרול באקסטרים: עורכים ניסויים מוזיקליים שונים ומשונים בבקתה שלהם באירלנד, כותבים שירים, מתגוששים, מגדלים זקן ומזדיינים בג'קוזי. ככל שעובר הזמן וג'ון מרגיש בטוח יותר במקומו, הוא מתחיל יותר להשמיע את קולו ומנסה למצב את עצמו בתוך הלהקה. הוא כותב ומלחין שירים, מתיידד עם המפיק דון (סקוט מקניירי) והופך לנמסיס של נגנית הטרמין קלרה (מגי ג'ילנהול). יותר מהכל הוא מנסה לפצח את דמותו האניגמטית של פרנק, להתקרב אליו ולקלף ממנו את המסיכות – הנפשיות והמאוד מאוד פיזיות. ניכרת הכמיהה שלו להסתופף קצת בצל הגאונות הברורה של פרנק. פרנק, מצידו, עושה כמיטב יכולתו כדי לגרום לג'ון להרגיש בנוח, כולל לתאר בקול את הבעת הפנים שלו ברגע זה ("חיוך ידידותי!"). מייקל פסבנדר עושה פה עבודה מדהימה. הוא מצליח לסחוף ולרגש ולגייס טונות של כריזמה בלי פנים.
ואז זה מפסיק להיות משעשע ונהיה עצוב. זה נהיה עצוב כי מחוץ לבועה המגוננת של הבקתה באירלנד, כשנגמר הזמן ונגמר הכסף ונגמרים התירוצים, יש את העולם האמיתי. ובעולם האמיתי יש מעט מאוד סבלנות לאנשים שבוחנים את גבולות המוזיקה וחובשים מסיכה מעיסת נייר על הראש. זה השלב שבו ג'ון מבין את ההבדל בין סיד בארט ואליס קופר, בין מי שעושה הצגה למי שבאמת לא מסוגל אחרת. זה שיעור חשוב מאוד לכל מי שאי פעם אמר לאדם שנאבק במשהו שהוא לא לגמרי מסוגל להבין לקחת את עצמו בידיים. והתקווה נמצאת לא באנשים שמנסים לעזור לך להתגבר, לצאת מזה, לממש את הפוטנציאל שלך – אלא באנשים שמקבלים אותך כפי שאתה.
(צילום: יחצ)
