"היא". תסריט ובימוי: ספייק ג'ונז. שחקנים: חואקים פיניקס, סקרלט ג'והנסן, איימי אדמס, רוני מארה, אוליביה ווילד. ארה"ב, 2013. 126 דקות. 4 כוכבים.

בנובמבר האחרון עשתה סקרלט ג'והנסן היסטוריה כשזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים של רומא, על תפקידה בסרט "היא". היסטוריה, כי ג'והנסן לא מופיעה בסרט. "היא" מתרחש בעתיד הלא מאוד רחוק וג'והנסן מגלמת, אם ניתן לקרוא לזה כך, את סמנתה, בינה מלאכותית בה מאוהב גיבור הסרט תיאודור (חואקין פיניקס). בעקבות זכייתה של ג'והנסן התפתח, באופן טבעי, דיון סוער ביותר על עצם ההענקה של פרס משחק עבור עבודה קולית בלבד, שאחד המבקרים הגדיר כ"טירוף קולקטיבי שמופנה נגד הקולנוע". ולמען האמת זה הולם מאוד שדיון מהסוג הזה מלווה דווקא סרט שהגיבור שלו מאוהב באישה שלא באמת קיימת. לא בצורה גשמית, בכל אופן.

הרעיון שבן אנוש יתאהב בתוכנת מחשב כבר עלה בעבר בפרק של הסדרה "המפץ הגדול", בה מפתח ראג' מערכת יחסים עם הטלפון החכם שלו. המשותף לאפיזודה זו ול"היא" היא שבשני המקרים מדובר באנשים בודדים מאוד, שמתקשים לתקשר עם בני אנוש. ההבדל הוא שהסיפור של ראג' קורה בהווה, מערכת ההפעלה שלו היא תוכנת מחשב שמגיבה לחיווי קולי, והתגובות של חבריו נעות בין לעג לרחמים. סיפורו של תיאודור מתרחש בעתיד, ותוכנת המחשב שלו היא בינה מלאכותית שמתפתחת כל הזמן, ממש כמו בן אנוש. היא לומדת, משתפרת, מפתחת אישיות משל עצמה. למעשה, היא תודעה אנושית לכל דבר ועניין – רק ללא גוף. כמו כן, בעתיד בו חי תיאודור, מערכות יחסים בין בני אנוש למערכות הפעלה מתקדמות הן דבר מקובל. לא נפוץ – אבל מקובל, והן מהוות פתרון למי שמתקשים לפתח מערכות יחסים זוגיות בעולם האמיתי. פתרון חלקי, כמובן, כי מן הסתם מערכת יחסים עם בינה מלאכותית חסרה אלמנטים מסוימים של זוגיות. מסקס ועד מריבות על מי ישטוף כלים.

על פניו, עצם הרעיון של הצגת סיפור אהבה של ממש בין בן אנוש ותוכנת מחשב נשמע מגוחך. אולם הבמאי-תסריטאי ספייק ג'ונז מעצב ברגישות רבה את דמותו העצובה של תיאודור, ויוצק אמינות ותוכן לדיאלוג בינו לבין סמנתה, המתפתח לאיטו – לא מייד, לא כברירת מחדל, ובהדדיות מוחלטת – לסיפור אהבה. סרטו, שנמצא על הסקאלה הכמעט לא מנוצלת שבין מדע בדיוני לקומדיה רומנטית, הספיק מאז שעורר סערה בפסטיבל רומא לזכות בפרסים נוספים, כולל פרס התסריט ב"גלובוס הזהב", ולקטוף חמש מועמדויות לאוסקר (הפעם בלי מועמדות לג'והנסן). אולם הישגו הגדול של ג'ונז טמון בכך שהוא מצליח, תוך 126 דקות, לא רק לברוא עולם שזוגיות מהסוג הזה היא לגיטימית ואפילו הגיונית; אלא גם לסובב את זה ב-180 מעלות ולהראות לנו שזה לא הגיוני בכלל – אבל לא מהכיוון שחשבנו. כל אמירה מעבר לכך תהיה בגדר ספויילר. רק בגלל היו-טרן המחשבתי זה שווה ללכת לראות את "היא". ובגלל סקרלט ג'והנסן כמובן.

(צילום יחצ)