"סלמה". בימוי: אווה דוורניי. תסריט: פול ווב. שחקנים: דייויד אויילואו, כרמן אג'וגו, טום ווילקינסון, טים רות', קובה גודינג ג'וניור. ארה"ב, 2014. 128 דקות. 4 כוכבים.
בואו נוריד את זה קודם כל מהשולחן. "סלמה" הוא סרט חשוב. הוא מתאר תקופה אפלה בהיסטוריה של ארצות הברית; הוא עוקב אחר מאבק הירואי – והמילה הזו אינה בומבסטית מדי במקרה הזה – על זכויות אדם בסיסיות, במקרה זה זכויות השחורים להצבעה, שהוסדרו בארצות הברית רק בשנות השישים; הוא ממחיש היטב את הלך הרוח של הבלתי נתפס של קהילה פריבילגית, במקרה זה הקהילה הלבנה בדרום ארצות הברית, שמסרבת לצאת מאזור הנוחות שלה ולתת לקהילה אחרת את מה שנראה לנו היום כמובן מאליו; הוא מנציח את יתרונות המאבק הבלתי אלים בכל הנוגע ליצירת אמפתיה והטיית דעת הקהל; והוא רלוונטי גם היום בכל הנוגע למאבק מיעוטים לשוויון זכויות. אין ספק שהסרט הזה צריך היה להיעשות, ועתידו כגורם עזר חינוכי – בהקרנות בבתי ספר, בפאנלים בנושאי זכויות אדם, אולי גם בהשתלמויות עובדי מדינה בנושאי זכויות מיעוטים – מובטח.
האם כל זה הופך את "סלמה" לסרט טוב? לפני כחודשיים, עת הוכרזו המועמדויות לאוסקר, יצא קצפם של מספר יוצרים שחורים, ובראשם ספייק לי, על כך שהסרט קיבל רק שתי מועמדויות לפרס (לסרט הטוב ביותר ולשיר הטוב ביותר – קטגוריה בה גם זכה בסופו של דבר), תוך שלילת מה שנראה כמועמדותם הלגיטימית של שניים לפחות: אווה דוורניי, שתומכי הסרט ניבאו לה מועמדות היסטורית ראשונה לפרס הבימוי לבמאית שחורה, ודייויד אויילואו, השחקן הבריטי ממוצא ניגרי שנכנס לנעליו של מרטין לותר קינג. לי הגדיל לעשות וכינה את האקדמיה גזענית – שנה בלבד לאחר שסרט חשוב נוסף על היסטוריית השחורים בארצות הברית, "12 שנים של עבדות", קטף את פרס הסרט הטוב ביותר. ובזמן שאין ויכוח על כך שהטקס השנה גברי ולבן הרבה יותר מבדרך כלל – אין שחקן או שחקנית שחורים בקטגוריית המשחק; נשים הודרו מקטגוריית הבימוי והתסריט, וגם מועמדויות לפרסי המשחק ניתנו לחלקן לפחות על תפקידים זניחים יחסית – קיימת גם אפשרות אחרת: ש"סלמה" אינו סרט גדול. הוא טוב מספיק, וללא ספק חשוב מספיק, כדי להיכלל בקטגוריה המורחבת של הסרט הטוב ביותר, אבל לא טוב מספיק כדי להעניק פרסים פרטניים לעוסקים במלאכה, ובפרט בשנת אוסקרים משובחת כמו זו הנוכחית, בה הוא צריך להתמודד מול קנונים כמו "בירדמן", "התבגרות" ו"מלון גרנד בודפשט".
הסרט מתחיל עם מעמד קבלת פרס נובל לשלום, בו זכה קינג בשנת 1964, בגיל 35 בלבד, ומלווה אותו אל המאבק החשוב שניהל לאחר מכן: המאבק על הענקת זכות בחירה לשחורים, ששיאו בשלושת המצעדים מסלמה למונטגמרי במדינת אלבמה הדרומית והגזענית, שסירבה לאפשר לשחורים להירשם להצבעה (כפי שמומחש בסצינה נפלאה בכיכובה של אופרה ווינפרי, מפיקת הסרט) והפעילה סנקציות כלכליות על קהילות שחורות שמחו על כך. הסרט מתאר את ההחלטה לערוך את המצעד, ולהוציא אותו דווקא מהעיר סלמה לכיוון מונטגומרי, ומראה גם את שותפיו של קינג לעשייה, את השיחות השוצפות שלו עם הנשיא לינדון ג'ונסון (טום ווילקינסון) ואת נאומיו הסוחפים וחוצבי הלהבות (שלא הושמעו בסרט בגרסתם המקורית אלא נכתבו מחדש, היות והזכויות עליהן נמכרו לסטיבן ספילברג). במקביל הוא מראה אותו בביתו ועם משפחתו, מדגיש את האיומים שספגה המשפחה ואת המחיר שנאלצה לשלם אשתו קורטה (כרמן אג'וגו), ומראה עד כמה בסופו של דבר קינג נשאר צנוע, איש משפחה ומחובר לאדמה.
אין ספק שקינג היה טיפוס כריזמטי ונואם בחסד עליון. אויילואו מגלם אותו להפליא, וגם דומה לו שזה מפחיד. אבל נראה שאיפשהו בדרך מיזגו הבמאית דוורניי והתסריטאי פול ווב את המאבק החשוב הנכון והצודק עם האיש החשוב והנכון והצודק, ובחרו להציג את קינג כלא פחות מקדוש. עם הילה שמקיפה את ראשו כשהוא נואם בכנסייה. עם מבט שלו מלמעלה למטה כלפי הנשיא לינדון ג'ונסון, שמודגש בתחילת הסרט כי הוא איש גבוה, וכלפי כל מי שמסרב לעשות את מה שהוא דורש. עם טיעונים חותכים וצודקים שמשאירים את המתווכחים איתו נטולי מענה. וכל הצדדים הפחות נעימים באישיות של קינג, שלצד היותו מנהיג כריזמטי היה, למשל, נואף ובוגד סדרתי, הועלמו לחלוטין מהסיפור. יתרה מזאת: בכדי להדגיש עד כמה הוא צודק וצודק וצודק, בראו עבורו יוצרי הסרט קונפליקטים שלא היו קיימים, ובראשם דווקא עם הנשיא, שהיה תומך נלהב של התנועה אותה הוביל קינג, חוקק בימי כהונתו מספר חוקים שקידמו את מאבק השחורים לשוויון זכויות והגדילו את מערכת הרווחה של המדינה, ואף מינה את השופט השחור הראשון לבית המשפט העליון של ארצות הברית. כמובן, כל יצירה, גם כזו המבוססת על אירועים היסטוריים, זכאית לחופש אמנותי מסוים. אבל הבחירה להציג את ההיסטוריה בצורה הספציפית הזאת מנתקת את קינג מבני האדם והופכת אותו לקדוש נוצרי, וקדושים זה דבר נורא משעמם. מזל שסיפור המצעדים, האלימות הברוטלית בה הגיבו אליהם המושל ושוטרי מדינת אלבמה, התיעוד שלה והתמיכה חסרת התקדים שקיבלה הקהילה השחורה בעקבותיה מרתק מספיק כדי לנטרל את הילת הקדושה ולהתרכז במה שחשוב באמת.
(צילום יחצ)
