"חיית הלילה". תסריט ובימוי: דן גילרוי. שחקנים: ג'ק ג'ילנהול, רנה רוסו, ביל פקסטון, ריז אחמד. ארה"ב, 2014. 117 דקות. 4 כוכבים.
מעטים הסרטים שמצליחים להישאר סוחפים ומרתקים למרות שהדמות הראשית שלהם היא בלתי נסבלת בעליל. "חיית לילה", המעביר ביקורת נוקבת וחסרת רחמים על האתיקה העיתונאית ההולכת ונשחקת, הוא סרט כזה. במרכזו עומד לו בלום (ג'ק ג'ילנהול), פושע קטן אך אמביציוזי, שמחפש אפיקים חדשים לקריירה שלו. על דרך המקרה הוא מגלה את אמנות צילום הפלילים של לוס אנג'לס, רוכש לעצמו ציוד בסיסי ומתחיל לרדוף אחר תאונות דרכים וזירות פשע אלימות. ללו יש את כל מה שנדרש כדי להצליח בתחום החדש והמאתגר הזה: הוא אינטליגנטי, רהוט ומהיר תפיסה. הוא קר רוח ובעל שיקול דעת, אך נטול אמפתיה. הוא מניפולטיבי, חסר מצפון, נטול אתיקה מינימלית, והוא יעשה הכל, אבל הכל, על מנת להתקדם. לו, במילים אחרות, הוא פסיכופת. והוא מוצא לעצמו כר פורה בזירה תחרותית שפועלת על פי עקרון אחד פשוט: "If it Bleeds – It Leads" (אם זה מדמם, זה אייטם פותח למהדורות חדשות).
בהוליווד אוהבים אנשים חולים, כל עוד הם מבריקים ("נפלאות התבונה") או משעשעים ("אופטימיות היא שם המשחק"), פרודוקטיביים ("נערה עם קעקוע דרקון") או שהצליחו להתגבר על הקושי שלהם בנחישות מעוררת השראה ("נאום המלך"). ההפרעה של לו אינה יפה ואינה פוטוגנית, אבל היא אפקטיבית: הכריזמה שלו, והיעילות חסרת הרחמים, מצליחות להביא לו מתמחה אומלל (ריז אחמד), אותו הוא מסנג'ר תמורת גרושים ושפע של דברי חלקות; יריב מקצועי (ביל פקסטון), שמבלי דעת מלמד אותו את רזי המקצוע; וקליינטית אחת, מפיקת החדשות נינה (רנה רוסו), שמקבלת ממנו את החומרים, שהופכים בהדרגה מדממים יותר ויותר, בלי לשאול שאלות – היות והקשר המקצועי ביניהם מועיל גם לקריירה שלה. היותו אדם אינטליגנטי ומקסים לא מונע ממנו, כמו חולי נפש אחרים, לפגוע באנשים הסובבים אותו. אלא שבניגוד לחולים קולנועיים אחרים – הוא עושה זאת בכוונה תחילה, במודעות מוחלטת ובמטרה להשיג מזה משהו, והוא לא מתחרט על מעשיו לרגע. בדיוק כמו מושאי הסיקור שלו, הוא משאיר אחריו קורבנות.
העובדה שמדובר בדמות חסרת אמפתיה לחלוטין לא מסייעת לנו הצופים לחבב את לו, או לפתח כלפיו הזדהות. למעשה, האמפתיה כלפיו מוגבלת מלכתחילה, היות וכבר בסצינה הראשונה אנו רואים אותו חודר לשטח פרטי, גונב מתכות, מכה מאבטח ושודד ממנו את השעון שלו. אבל אם בהתחלה הוא עוד יכול היה להיתפס כאוטודידקט שנון מרקע בעייתי, שרוצה באמת ובתמים להשתקם – האמון שלנו בו הולך ופוחת מרגע שהוא מתחיל להתערב באופן פעיל באירועים שאותם הוא מתעד. בנוסף, מהדרך בה הוא מדבר ומתנהל ברור גם שבניגוד למוחות-על זדוניים כמו טוני סופרנו ("הסופרנוס") או פרנק אנדרווד ("בית הקלפים"), תפיסת המציאות שלו לוקה בחסר, וזה בולט במיוחד בקשר שלו עם נינה, הגולש במהרה למה שהוא בוודאי יגדיר כקשר אינטימי.
ולמרות זאת, יש בו איזו איכות חמקמקה ושטנית שסוחפת אותנו להמשיך איתו הלאה. לא לרצות בטובתו, אולי – אבל להסתקרן עד כמה רחוק יוכל להגיע עם הגישה הזאת שלו. הוא המקבילה האנושית לתאונת דרכים על הכביש המהיר: זה נורא, אבל אתה לא מסוגל להתיק ממנה את העיניים, וזה הופך את לו בלום לאחת הדמויות היותר מרתקות שנראו לאחרונה על המסך הגדול. להצלחה הזו חברו בניית דמות מעולה של דן גילרוי (הגם שהתסריט עצמו פשטני במקצת, נוטה להיגרר והולך טיפה לאיבוד, עד לסיקוונס הסיום מורט העצבים) ומשחק משובח במיוחד של ג'ק ג'ילנהול. ג'ילנהול ראוי לקבל על התפקיד הזה מועמדות לאוסקר, גם אם הסיכוי שיזכה בו קלוש: כמו שליאונרדו דיקפריו ישמח בוודאי לספר לכם, בהוליווד לא מתים על דמויות פגומות שאין להן גאולה.
צילום יחצ
