"קצה המחר". בימוי: דאג לימן. תסריט: כריסטופםר מק'ווירי, ג'ז באטרוורת' וג'ון-הנרי באטרוורת', ע"פ פסרו של הירושי סאקורזאקה. שחקנים: טום קרוז, אמילי בלאנט, ברנדון גליסון, ביל פקסטון. ארה"ב, 2014. 113 דקות. 4 כוכבים.
כבר למעלה מעשרים שנה, כאילו הוא תקוע בלולאת זמן, חוזר טום קרוז לשחק בגלגולים שונים של אותו התפקיד. הוא יכול להיות מרגל או בלש או סוכן מיוחד, שקוראים לו רוי מילר או ג'ק ריצ'ר או דניאל קאפי או אית'ן האנט, לפעול לבד או בזוג או בצוות, בעבר או בהווה או בעתיד אפוקליפטי כלשהו. אבל תמיד תמיד הוא הבחור האמיץ והכריזמטי שממש ברגע האחרון, כשהכל כבר נראה אבוד, יתעלה על עצמו ויציל את הבחורה, או העולם, ולרוב – שניהם. מדי פעם צצים סרטים כמו "ג'רי מגוויר" או "רעם טרופי", שמזכירים לנו שהבחור אשכרה יודע לשחק, אבל על פי רוב הנוסחה קבועה. "קצה המחר" לא חורג ממנה. הוא פשוט עשוי כל כך טוב שלמי אכפת.
קרוז מגלם הפעם את קייג', קצין יחסי ציבור של הצבא האמריקאי, הלוקח חלק במלחמה כלל עולמית בין תושבי כדור הארץ לפולשים מסתוריים מהחלל החיצון. אחרי שעשה עבודה נהדרת בשיווק נחיצות המלחמה וקריאה לגיוס המוני הוא נשלח לבריטניה, שם הוא אמור לסקר את גרסת המד"ב לפלישה לנורמנדי, רק כדי לגלות שמצופה ממנו להצטרף לצוותים הלוחמים בפועל. כשהוא מסרב הוא מורד בדרגה, מוגדר כעריק ונשלח לשם בכל זאת. אלא שבמהלך אותה פלישה קטסטרופלית, בה נטבחים החיילים ללא רחם, קורה לו משהו והוא מתעורר שוב לבוקר שלפני הפלישה. ככל שזה קורה שוב, ושוב, קייג' לומד להילחם בצורה יעילה יותר בקרב הבודד עליו הוא נאלץ לחזור. במקביל הוא יוצא לחפש את הסמלת ריטה (אמילי בלאנט), שממש כמוהו גילתה יכולות לחימה מופלאות תוך זמן קצר, וביחד הם מנסים לנצח את החייזרים המרושעים.
"קצה המחר" הוא גרסת האסיד של "לקום אתמול בבוקר", עם שיעורים מורכבים (וכואבים) יותר מנגינה על פסנתר ומשימת הצלה רצינית יותר מחילוץ קשישות עם פנצ'ר. כמו בסרט המהנה ההוא עם ביל מארי מ-1993, גם פה עובר הגיבור שלבים מהרגע שהבין שהוא תקוע בלולאת זמן: מנסיון כושל לשתף אחרים במה שעובר עליו, דרך אדישות ואפתיה, עבור בהבנה שזה תלוי בו ועד האכפתיות והמעורבות הרגשית. אלא שהסרט ההוא התייחס אל לופ הזמן כאל גורם מחולל שאינו בר שינוי, וגיבורו קיבל אותו אל חייו בשלווה אקזיסטנציאליסטית יחסית (בהתחשב בנסיבות), השקיע אפס מאמץ בנסיון לברר מהי הסיבה ללופ הזמן והקדיש את מרצו לשיפור איכות חייו בתוכו – כשהשקפתו לגבי מהי בדיוק איכות חיים במצב כזה משתנה לאורך הסרט. פה, לעומת זאת, לא רק שניתן הסבר לגורם ללולאת הזמן הזו – ניתן לנו המידע המדויק מה צריך לקרות כדי שהיא תיפסק. למעשה, ניתנים שני תרחישים כאלה: רצוי ולא רצוי. התרחיש הרצוי פירושו לא רק יציאה מלולאת הזמן אלא גם ניצחון במלחמה, הצלת העולם וזכייה בבחורה.
ולכן, מרגע שמוצא קייג' את ריטה ומבין מה הוא צריך לעשות, כל תכליתם המשותפת מופנית למטרה זו, ואפילו שזמן זה כל מה שיש להם – אין טעם לבזבז אותו בנסיונות נפל. הוא לא חייב להיות ירוי, להידרס, להתרסק או להיאכל ע"י חייזרים דמויי תמנונים מהגיהנום – מספיק שביצע משימה פעוטה בצורה שאינה מיטבית כדי שריטה תכריז על איתחול מחדש ותצמיד אקדח לרקתו. וההתייחסות האגבית הזאת למוות אלים היא אחת הסיבות שהסרט הזה כייפי, כי כבר ראינו הרבה סרטים עם מוות אגבי ואלים, אבל נדיר שהוא מוצדק כל כך. ויש גם אפקטים מרשימים, סצינות לחימה סוחפות, תסריט מהודק ומנומק להפליא וטום קרוז אחד, שמעבר להנאה החולנית בלראות אותו מת סוף סוף בנסיבות אלימות – מצליח בגיל 52 המופלג להזכיר לנו שיש סיבה לזה שבכל כך הרבה סרטים מסתמכים עליו שיציל את העולם.
(צילום יחצ)
