"מואנה". תסריט ובימוי: רון קלמנטס, ג'ון מוסקר. דיבוב: אאולי'אי קרוואלהו, דווין ג'ונסון, אלן טודיק. ארה"ב, 2016. 103 דקות. 4 כוכבים.
לצד שפע המחמאות (המוצדקות), העיטורים והפרסים אותם קטף "לשבור את הקרח" – הוא דורג כסרט המרוויח ביותר לשנת 2013, עם רווחים של למעלה מ-1.2 מיליארד דולר, והיה מועמד ל-138 פרסים, מתוכם זכה ב-54, כולל שני פרסי אוסקר – הוא זכה לביקורת בכל נוגע לייצוג. הגיבורות שלו, אלזה ואנה, הן נסיכות לבנות – אלזה היא הנסיכה הלבנה השלישית ברצף של דיסני, אחרי רפונזל של "פלונטר" ומרידה של "אמיצה" – ועל אף שהסרט מציג לבוש ותרבות סקנדינבית, לא מופיעות בו דמויות מבני הסאמי (לאפים). נסיכת דיסני הקודמת לרפונזל, זו של "הנסיכה והצפרדע", הייתה אמנם נסיכה שחורה – אבל היא זכתה לקיטונות של ביקורת עוד בשלב הקונספט, ולטענות על ייצוג סטריאוטיפי של שחורים: החל משמה של הנסיכה, מאדי, דרך העובדה שהיא עובדת כחדרנית במלון ועד לעובדה שהנבל המרכזי של הסרט, השחור, הוא מכשף וודו. גם העובדה שהיא מתאהבת בנסיך לבן הרגיזה, ואפילו מיקום הסרט, בניו אורלינס, נתפס כבוז לנפגעי הוריקן קתרינה. כתוצאה מכך נשכרה אופרה ווינפרי כיועצת טכנית, שמה של הנסיכה שונה לטיאנה וגם המקצוע שלה שונה – מחדרנית למלצרית.
אפשר להבין למה, בבואם להשיק נסיכה חדשה, ולראשונה – פולינזית, לא רצו באולפני דיסני לקחת שום סיכון. הבמאים רון קלמנטס וג'ון מוסקר – החתומים בין היתר על "אלאדין", "בת הים הקנה" ו"הנסיכה והצפרדע" – חקרו את התרבות המקומית לעומק, והבמאי הנו-זילנדי טאיקה ווייטיטי, בן לשבט פולינזי עתיק, נשכר ככותב-שותף, כשתפקידו המוצהר הוא לוודא שהתרבות הפולינזית תוצג בצורה נכונה. על הדיבוב הופקדו הנערה בת ה-14 אאולי'אי קרוואלהו, בת למשפחה מאיי הוואי, והשחקן דווין ג'ונסון – אתם אולי מכירים אותו בתור "דה רוק" – שאמו היא נצר למשפחת המלוכה הסמואית, לא פחות. אפשר היה לחשוב שכל זה ימנע מראש כל אזעקת פוליטיקלי-קורקט, אבל לא: העובדה שמאווי מוצג כבעל משקל עודף עוררה טענות על ייצוג סטריאוטיפי, ותחפושת בדמותו שהופצה בארה"ב לקראת ליל כל הקדושים – מאווי מעוטר בקעקועים נהדרים שיש להם חיים משל עצמם – זכתה לביקורת בשל הטענה כי לבוש המדמה עור של אדם אחר הוא פוגעני. החברה נאלצה להסיר אותה מהמדפים.
עם כל זה, מואנה (קרוואלהו) – נסיכת דיסני התשיעית במספר – מצדיקה את הציפיות. היא נסיכה חכמה, חזקה ונחושה, שנלחמת על עתיד טוב יותר עבור השבט שלה. היא ילידת האי מוטונוי, בתו של ראש השבט, וכבר מילדות נמשכת אל האוקיינוס – על אף שהוריה מרחיקים אותה ממנו שוב ושוב, בטענה שהאוקיינוס מסוכן. בבגרותה, כשאוכלוסיית הדגים שסביב האי מידלדלת ויבול הקוקוסים נפגע, היא מנסה לראשונה לצאת אל הים, נכשלת, וכבר מוכנה לקחת על עצמה את תפקיד ראש השבט בתנאיו של אביה. אלא שאז מזכירה לה סבתה את הסיפור על חצי האל מאווי (ג'ונסון), שגנב את לבה של אלת החיים טה פיטי, נתקל בדרכו בזעמו של השד טה-קה, שניסה לגנוב את הלב לעצמו, ונתקע על אי בודד למשך אלף שנה, ללא קרס הדיג שלו שיאפשר לו לשנות צורה ולברוח משם. הסבתה חושפת בפניה כי היא נצר לשבט מלחים עתיק ונודד, מחזירה לה את האבן הירוקה שהיא לבה של טה פיטי – שהאוקיינוס העניק לה כשהייתה קטנה – ואומרת לה כי בכדי למנוע מהאפלה להשתלט על העולם, עליה לצאת אל הים, לאתר את מאווי ולסייע לו להחזיר את ליבה של טה פיטי למקומו.
המהפך שהחלה דיסני עם "הנסיכה והצפרדע" הושלם ב"מואנה": אם בעבר הייתה הנסיכה חסרת האונים יושבת ומחכה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה, הפעם הנסיך – או חצי האל, במקרה הזה – הוא זה שממתין לנסיכה. זאת ועוד: מרגע שהשניים נפגשים מאווי עושה כל שביכולתו כדי לחבל במאמציה של מואנה, כך שלא רק שהיא צריכה עכשיו לסחוב את שניהם במסע הזה – היא גם צריכה להתמודד עם הראקטיביות שלו, לפייס אותו ולשדל אותו ולהכיל אותו ולספר לו כל הזמן כמה שהוא גיבור ואמיץ. אני יכולה רק להניח שמשלמים לה 75% ממה שהיו משלמים לנסיך בעבודה זהה, והוא לא היה צריך להתמודד עם קיטורים בלתי פוסקים וללטף לעלמה המוצלת את האגו. ויש גם את היי-היי (אלן טודיק), תרנגול המחמד הפוזל של מואנה שהתגנב לספינה, וגם הוא זקוק להצלה מתמדת. מואנה, במילים אחרות, היא אלגוריה מושלמת לאישה של המאה ה-21: עובדת הרבה יותר קשה מהגבר שלצידה, מזינה אותו פיזית ונפשית ודואגת גם לילדים וחיות המחמד, בזמן שהוא מתייצב כדי לקטוף את כל הקרדיט תוך שהוא מתלונן שקשה לו.
ואם כבר הגענו למאה ה-21, יש מקום גם לבחון את הסרט דרך הפריזמה הפוסט-מודרניסטית של מושג הפריווילגיות. כי מואנה, איך שלא מסתכלים עליה (ועל אף היותה "נכונה" מבחינה אתנית), היא נסיכה פריווילגית. יש לה הורים שאוהבים אותה ודואגים לה (גם אם הם לא נכנעים בקלות לכל קפריזה שלה), יש לה כל מה שהיא זקוקה לו מבחינה חומרית, וגם לו הייתה מוותרת על המסע שלה היה העתיד שלה בהיר ובטוח, כי עם כל הכבוד למצוקותיה של בת הצ'יף – להנהיג את השבט זה לא בדיוק גורל אומלל. ונכון שיש שם את כל הקטע של טה פיטי והאפלה המזחלת והעולם שנחרב לאיטו – אבל הוא נחרב ממש לאיטו, בתהליך זוחל שנמשך אלף שנה, שלא מאיים על רווחתה המיידית של מואנה ושלא בגללו היא יוצאת להרפתקה שלה. כאן, דווקא יש מקום להשוות את מואנה לאלזה: שתיהן בנות מלך, שתיהן נבחרו להנהיג את עמן, שתיהן מורחקות מכל מיני סיבות מייעודן האמיתי (ושיר הנושא של שתיהן מדבר על זה בדיוק – על הרצון להיות מי שהן באמת). אבל הוריה של אלזה מתו בתאונה טרגית, היא מגיעה אל השלטון לא מוכנה וללא הכשרה מתאימה, היא נאלצת להתמודד לבדה עם כוח גדול ומפחיד שהיא לא ממש יודעת לשלוט בו, והיא לא בוחרת לצאת למסע – היא נאלצת לברוח, ולפלס את דרכה בחזרה אל המקום שלה כנגד אנשים שמתנכלים לה ורוצים ברעתה. וזו כנראה הסיבה שמואנה לא יצליח לדגדג את הישגיו של "לשבור את הקרח" למרות הגיבורה הנהדרת שלו, האנימציה המושקעת והמרהיבה, דמויותיו המשעשעות (מאווי והי-היי וטאמאטואה הסרטן) ושיריו הקליטים: הסיפור שלו לא מספיק דרמטי. בטח שלא בהשוואה לנסיכת דיסני הקודמת.
