"גרייס ממונקו". בימוי: אוליבר דהן. תסריט: אראש עמאל. שחקנים: ניקול קידמן, טים רות', פרנק לנגלה, פז וגה, דרק ג'קובי. צרפת/אנגליה/בלגיה/איטליה, 2014. 103 דקות. 2 כוכבים.
כבר שנים שבתי המלוכה של אירופה עסוקים פחות בשלטון בפועל, ויותר בסיפוק סיפורים עסיסיים למדורי הרכילות. ב-1976 נישאו נסיך שבדיה ברטיל ואהובתו האנגליה ליליאן, לאחר רומן בן 33 שנה. הכלה הייתה בן 61, החתן בן 64, והם קיבלו אישור להינשא רק לאחר מות אביו של ברטיל ועלייתו לשלטון של אחיינו. בתו של אותו אחיין, יורשת העצר השבדית ויקטוריה, נישאה למאמן הכושר שלה. נסיך הממלכה השכנה והיום מלך נורבגיה, האראלד, נישא ב-1968 לפשוטת העם סוניה הרלדסן, לאחר שנאלץ לאיים שאם לא יאושר לו להינשא לה לא יינשא לאף אחת. בנם של האראלד וסוניה, יורש העצר הוקון, נישא ב-2001 לאם חד הורית לילד בן ארבע, שהרזומה הרומנטי שלה לפניו כלל אדם שהורשע בעבירות סמים. הנסיך אלברט, לימים מלך בלגיה, בגד באשתו דונה פאולה במשך רוב שנות ה-60, ונולדה לו בת מחוץ לנישואין. ואילו הנסיך פרדריק, יורש העצר הדני, פגש את רעייתו מרי דונלדסון במהלך אולימפיאדת סידני, בעיצומו של סיבוב פאבים שעשה עם בן אצולה אחר – הנסיך פיליפ הספרדי. וזה עוד מבלי להיכנס בכלל לדרמות רוויות היצרים שמספק לנו בית המלוכה המפורסם והעשיר מכולם, בית המלוכה האנגלי.
סיפורה של גרייס קלי, שהפכה לנסיכת מונקו, זכה לתהודה רחבה יותר והפך את בית המלוכה של הנסיכות הקטנטנה (שטחה השיפוטי 1.95 קמ"ר בלבד) למפורסם יותר מבתי מלוכה אחרים של אירופה, כאלה השולטים על מדינות שניתן לאתר על מפה גם בלי זכוכית מגדלת, מסיבה פשוטה: קלי הייתה סוג של אצולה בעצמה, אושיה הוליוודית, שחקנית מפורסמת וזוכת אוסקר, שחיה באור זרקורים חזק ובוהק יותר מזה של בעלה, הנסיך רנייה. עוד לפני שהפכה לנסיכת מונקו ניהלה רומנים מפורסמים עם גרי קופר, ויליאם הולדן וקלארק גייבל, אותו פגשה בעת צילומי הסרט "מוגאמבו" בקניה, רומן עליו אמרה לאחר מכן "מה עוד אפשר לעשות כשאת תקועה באוהל באפריקה לבד עם קלארק גיבל?". כתנאי לנישואיה לנסיך רנייה הסכימה קלי לעבור בדיקת פוריות, שווידאה את יכולתה להעמיד יורשי עצר לנסיכות, וקיבלה את דרישתו של בעלה הטרי – שמצידו ניהל לפני שפגש אותה מערכת יחסים בת שש שנים עם השחקנית הצרפתייה ג'יזל פסקל – לפרוש ממשחק. לרנייה, מצדו, היו גם סיבות פרקטיות לנישואין: הוא רצה להעמיד יורש עצר לנסיכות, שהייתה תחת איום סיפוח לצרפת, וקיווה שהנישואין לכוכב הוליוודית ישיבו אליה, ביחד עם אור הזרקורים, את התיירים והמשקיעים הזרים.
"גרייס ממונקו", שנכתב בהשראת הקשר בין קלי לרנייה, מספר שני סיפורים שיכולים על פניו להיות מרתקים: מחד, הדרמה הפוליטית, המספרת על נסיונה של מונקו להתנגד לכיבוש אלים בידי צרפת, עם בונוס של תעלומת ריגול בה חשודים האנשים הקרובים ביותר לדמויות המרכזיות. מאידך, גרסה מודרנית לפיגמליון. בתפקיד אלייזה דוליטל: כוכבת הוליוודית, יפה, מפורסמת, מוכשרת ודעתנית, שכדי להתקבל באמת כנסיכת מונקו ולרכוש את אהבת העם צריכה ללמוד ענווה ואצילות מהן (וגם לא יזיק לסתום את הפה מפעם לפעם). כל אחד מהסיפורים הללו יכול היה להיות מרתק בפני עצמו, והפוטנציאל הרב הוא שהביא ככל הנראה לכך שהסרט נבחר לפתוח את פסטיבל קאן. אלא שהבחירה של התסריטאי אראש עמאל להתיך את שני הסיפורים הללו ביחד מותירה אותנו עם סרט מפוזר ולא קוהרנטי, בכיכובן של דמויות חד מימדיות ונטולות עומק רגשי.
בהתחשב בכך שהסרט נפתח בציטוט של קלי, לפיו "המחשבה שאני חיה בסיפור מהאגדות היא סיפור אגדה", מאכזב לגלות שדמותה מעוצבת כמעין נסיכת הולמרק מהזן המודרני, שמציבה את האמת הפנימית שלה כערך עליון. אלא שהאמת הפנימית של קלי שבסרט נוטה להתחלף לפי כיוון הרוח, וגם מטרה של ממש אין לה: היא עומדת על זכותה להמשיך לעבוד – אולם בהמשך מודיעה על פרישה ממשחק לצמיתות. היא נאבקת לשמור על נישואיה – תוך שהיא מפקפקת אם הם נכונים וטובים לה. היא מסרבת להצניע את הפרסונה העצמאית והדעתנית שלה – אבל מקבלת שיעורים בהתנהגות מיועץ נימוסין והליכות מוסמך. אפשר היה לצפות שהדרמות הללו יספקו לפחות כמה קונפליקטים דרמטיים, איזו הצצה לנפשה הסוערת של הנסיכה. אלא שהתסריטאי עמאל והבמאי דהן מקפידים לנווט את הדמות הראשית שלהם בנתיב הכי פחות מעניין, לשים בפיה את המשפטים הנדושים ביותר שבנמצא, לרוב באמצעות מונולוגים ארוכים ומעייפים, ולהדגיש לכל אורך הדרך את היותה קתולית טובה, כזו שלא מסוגלת לעשות צעד אחד בודד בלי הכומר שלה (פרנק לנגלה), שאף זכה לכינוי חיבה צעיר ושובבי – טאק. ויש גם את העניין הפעוט הזה של הליהוק: ניקול קידמן היא שחקנית נהדרת. היא נראית נפלא. אבל היא לא בת 32, שזה הגיל בו הייתה גרייס קלי כשפרץ המשבר עם צרפת, והיא לא משדרת אמינות כאישה צעירה המחפשת את דרכה.
מבין לבטיה המשעממים של גרייס מבצבץ לטובה דווקא הסיפור השולי יותר, זה של המשבר הפוליטי מול צרפת ותעלומת הריגול בבית גרימלדי. אולי בגלל שמי שמוביל אותו הוא טים רות', בתפקיד רנייה. הגם שהיא מבטאת את עצמה בעישון יתר ובטיקים עצבניים, זו הדמות המעניינת באמת בסרט – יש לה אחריות על מדינה שלמה, גם אם זעירה, ומטרה ברורה שהיא פועלת, תחת לחץ אדיר, להגשמתה. ויש לה אויבים, ואנשים שחותרים תחתיה, והיא מנסה להתמודד עם כל אלה בעולם חדש, בו אבד הקלח על הפריווילגיות הנסיכותיות אליהן הייתה רגילה. בהתחשב בכך, הניסיון לטעון שמי שפיצח את פרשיית הריגול היא הנסיכה המרוכזת בעצמה וחסרת הנסיון הפוליטי, ולא הנסיך או מי מיועציו, יכולה להקנות ל"גרייס ממונקו" מקום של כבוד בסוגת סרטי הפנטזיה.
(צילום יחצ)
