"בשר תותחים". תסריט ובימוי: איתן גפני. שחקנים: לירון לבו, עמית ליאור, אמוס אינו, רוי מילר, גומא שריג, יפית שליו, שירה קצנלנבוגן. ישראל, 2014. 94 דקות. 2 כוכבים
האמת, לא פייר. רצה הגורל ואת "בשר תותחים" ראיתי באותו השבוע בו ראיתי לראשונה, באיחור ניכר, את "Shaun of the Dead" מ-2004 (שזכה פה לשם האדיוטי "מת על המתים"), אחד מסרטי הזומבים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. בשני המקרים מדובר בסרטי בכורה באורך מלא ליוצרים, שניהם הופקו במדינות שלא בדיוק ידועות ביצירות מופת ז'אנריסטיות (ישראל ובריטניה, בהתאמה) ושניהם נחשבים לדלי תקציב, אם כי במקרה של הסרט הבריטי "דל תקציב" פירושו ארבע מיליון יורו בקירוב. שניהם גם זכו בפרסים בפסטיבלים ברחבי העולם. "בשר תותחים", הנחשב לסרט הזומבים הישראלי הראשון (באורך מלא), קטף מאז הושלם ב-2012 לא פחות משבעה פרסים בפסטיבלים בינלאומיים שונים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האימה Fright Night Horror Fest בארה"ב וציון לשבח בפסטיבל הז'אנריסטי הוותיק The Tabloid Witch Awards. ובהחלט ראוי להעריך את האומץ של הבמאי-תסריטאי איתן גפני, לצאת להפקה מהסוג הזה במדינה ובתעשייה שעדיין לא מסוגלות לעכל יצירות מקומיות מעולם האימה (הסרט הושלם עוד לפני שידענו את "מי מפחד מהזאב הרע"), שלא לדבר על מד"ב ופנטזיה. צריך לחזק את ידיו ולברך על עצם העשייה ולעודד אותו ויוצרים כמותו להמשיך ולשבור את תקרת הזכוכית הז'אנריסטית המקומית. ואז לקוות שבפעם הבאה יצא תחת ידיו מוצר מעט יותר… בואו נקרא לזה מהודק.
אני משתדלת מאוד להיזהר פה בלשוני. גם בגלל שאני באמת-באמת מעריכה כל נסיון לעשות פה משהו שאינו דרמה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וחושבת שהמגמה המבורכת הזו היא צעד נוסף – ועצום – בהפיכה של התעשייה המקומית למשהו מגוון ופורה ומעניין ומסעיר שראוי להתפאר בו ברחבי העולם; וגם בגלל שברור לי שקשה מאוד לחדש בתת-ז'אנר ספציפי כל כך, שכל תכליתו סובבת סביב גופות במסות שרוצות לאכול אותך, או למצוא זווית מרעננת לספר את הסיפור (מה שאגב נעשה בהצלחה ב"Shaun of the Dead"); וגם בגלל שידוע לי שהקולנוע המקומי נשפט פה גם כך בעיניים ביקורתיות פי כמה וכמה, ומשפטים שלאוזניים ישראליות אולי היו מתיישבים בטבעיות על ג'ק חייל המארינס האמריקאי, לא יתיישבו כל כך בקלות על דניאל חייל הפלס"ר הישראלי; וגם בגלל שלסרט יש כמה נקודות לזכותו, ובהן עבודת האיפור המוצלחת ומספר הברקות הפקתיות, כמו סצינת לונג-שוט מרשימה (במונחים מקומיים) בה גולשים המוני זומבים אל עבר קו החוף. ובכל זאת, אחרי שברור לי כל מה שברור לי וסייגתי את כל הסייגים המתבקשים, אני לא יכולה להימנע מלשאול: אבל אי אפשר היה לפספס איזה קלישאה או שתיים בדרך?
כי "בשר תותחים" לא רק שמקפיד באמת ובתמים לעצור בכל תחנה שחוקה של הז'אנר – אל חלק מהן הוא גם מקפיד לחזור, כדי לוודא שהמסר נקלט. למשל, שזו אמורה להיות המשימה האחרונה של הסוכן המיוחד דורון גבע (לירון לבו). אחרונה אחרונה, באמת אחרונה, אחרונה בהחלט, ותזכור את זה גידי, כי זה מה שהבטחתי לחברה שלי מיכלי (שירה קצנלנבוגן). או למשל שהחייל דניאל (רוי מילר) לא אוהב אתיופים ועל כן יש לו בעיה עם החייל מוטי (אמוס אינו), אותו הוא מכנה כושי וחומי ואוסמה וקוסבי – הרי ידוע שחלק מעולמם התרבותי של חיילים צעירים הוא אותו קומיקאי מזדקן שהיה בשיאו עשור לפני שהם נולדו – ועוד שלל כינויים הנעים על הטווח שבין המעליב לתמוה ובכל מקרה הם הכל חוץ ממתגלגלים על הלשון. ובכלל, אנשי הצוות, שאמור להיות מיקרוקוסמוס כלשהו של החברה הישראלית (אם כי התקציב איפשר מיקרוקוסמוס מצומצם במיוחד, שכולל רוסי-ימני ואתיופי-שמאלני וצבר-מתנחל (גומא שריג), לא ממש מסתדרים זה עם זה. זה לא אישי – זו קבוצת הייחוס שלהם, וזה עוד לפני שזרקנו פנימה את נואל הערבייה (יפית שליו). כל זה כמובן בסדר גמור ומתאים לחוקי הז'אנר, פשוט בדרך כלל הדברים האלה רוחשים מתחת לפני השטח, ולא נאמרים לדמויות בפרצוף. לא רק בקולנוע. בכלל, בחיים.
אז חברי הצוות המפולג, בפיקודו של דורון-המשימה-האחרונה הנחוש ורבוע הלסת, נשלחים ע"י סא"ל גידי (עמית ליאור) לעומק לבנון, למצוא את איש מספר שלוש בחיזבאללה שאמור להיות קשור לבלגן כלשהו שלא מספרים להם עליו. את שורת התגליות שלהם לאורך העלילה – על המידע שלא נותנים להם (רמז: הוא קשור לגופות מהלכות עם תאווה לבשר אדם), על הצוות הקודם שנשלח למשימה ונעלם, על תפקידם של נואל ואביה בסיפור, על מהות המגפה ואיך ניתן לפתור אותה, על הקורבנות שיוקרבו והאובדן שיספגו חברי הצוות – יוכל לנחש בסבירות גבוהה כל חובב קולנוע שראה איזשהו סרט זומבים מאז "ליל המתים חיים" (1968). חלקים ממנה, עם זאת, אי אפשר לנחש: בעוד כל מה שרוצים אנשי הצוות זה לחזור הביתה בשלום, רצוי מבלי להינשך, ונואל רוצה למצוא את אביה ולנסות להציל אותו – מניעיו של סא"ל גידי כל כך הזויים, והפעולות שהוא נוקט בהן כל כך לא קשורות לכלום, שזה כבר לא עניין לזומבים אלא למגרש שדים טוב. אבל זה כבר תת-ז'אנר אחר.
(צילום יחצ)
