Straight Outta Compton, בימוי: פ. גארי גריי, שחקנים: קורי הוקינס, אושיע ג'קסון ג'וניור, ג'ייסון מיטשל, פול ג'ימאטי, ארה"ב 2015, 147 דקות, 2 כוכבים
הרכב הראפ NWA שינה את תולדות מוזיקת הראפ בארצות הברית מין הקצה אל הקצה. ד"ר דרה, אייס קיוב ואיזי-אי הקימו הרכב מוזיקלי עם קטעים שעסקו בגזענות, סמים, משטרה, והחיים בשכונה ממה הם הגיעו (או לפחות חלקם) – קומפטון, לוס אנג'לס, קליפורניה. סוף שנות השמונים, תחילת התשעים של המאה הקודמת, ולמעשה עד היום, היו שנים רעות מאד להיות בהן שחור בארצות הברית. הסרט מתאר בצורה דרמתית מאד (ולפי מה שקורה בימינו, כנראה מאד קרובה למציאות), את מערכת היחסים בין השוטרים הלבנים לבין התושבים השחורים של השכונות, בלי קשר למעמדם. שוטרים רודפים אחרי חברי ההרכב בכל מקום, בכביש, בבית, באולפן – מציקים להם, עוצרים אותם, מרביצים להם. כמעט אף אחד לא שומר על התושבים מפני המשטרה, חוץ מהמנהל הלבן של ההרכב, שאולי מציל אותם מהמשטרה, אבל מרמה אותם בכל מקום אחר.
הסרט מתעכב הרבה על מערכת היחסים הלא שוויוניות בין הלבנים לשחורים, בין אם במשטרה או במשרד. השירים של ההרכב מדברים על גזענות, ובינתיים מנהלים את חברות התקליטים רק גברים לבנים בורגנים – עד שד"ר דרה בעצמו, בשיתוף עם אנשים נוספים, יקים את חברת התקליטים שלו. חברי ההרכב לא סומכים על המנהלים, ובצדק, אבל בלי המנהלים הם לא יכולים להתקדם כהרכב – וכאן טמונה הבעיה הגדולה וגם אחת מהסיבות לדיכוי הגזעי, חברי ההרכב רוצים להתקדם בזכות עצמם, אבל הם לא מסגלים וצריכים להיעזר במנהלים לבנים, שרק ממשיכים את מעגל הגזענות ומוספים לו אלמנט נוסף, אלמנט האשלייה. המנהלים הלבנים כביכול אינם גזענים בהגדרה, אך הם שולטים בכל האלמנטים של ההרכב, שכולם בו שחורים. הגזענות המוסווית כל כך טוב, שחלק מחברי ההרכב כלל לא רואים אותה. הסרט, לעומת זאת, רואה אותה היטב.
מה שהסרט לא רואה, וגם לא מראה, זה את כל הסמים והאלימות המעורבים בחיים של חברי ההרכב, ומהווים את מרקם החיים בשכונה ובסביבה הקרובה של התושבים ושל האומנים. כהרכב שעשה את כל הקריירה שלו ביחד כהרכב ולחוד כאומנים, על שירים שעסקו בנושא סמים ואלימות, שום דבר מלבד השירים לא נשאר בסרט. באחת הסצינות, המתרחשת במסיבת עיתונאים, שואל עיתונאי את אייס קיוב (המגולם בצורה מדהימה על ידי בנו), מדוע כל השירים שלכם עוסקים בסמים, אייס קיוב עונה לו – זאת המציאות, אני שר על מה שקורה לי מתחת לבית. ובכן, לפי הסרט, התמיהה של העיתונאי נכונה. חוץ מגזענות, כמעט ואין כלום מתחת לבית. זוהי עובדה משונה בהתחשב בכך שהכוכבים האמיתיים (מחוץ לסרט) של ההרכב, אינם חפים מתיקים במשטרה, מעבירות אלימות וסמים, ומתקריות מתוקשרות מאד הקשורות בכך. הסרט, לעומת זאת, מנסה לטאטא את הלכלוך אל מתחת לשטיח, והצופה נשאר עם סימן שאלה רציני לגבי האמינות של הכתיבה והשירים – במיוחד כאשר ניתן לשער שרובם המוחלט של הצופים, מכירים את הדמויות, מכירים את השירים, מכירים את התקריות וייתכן שחלקם מעריצים את האומנים בגלל הנסיבות האלו.
אני לא מבינה הרבה בראפ או בהיפ-הופ, אבל אני מכירה את מה שפופולרי, ואני יכולה להגיד שהסרט הזה לא מכוון אך ורק לכאלו שמכירים את NWA, או את ד"ר דרה, ואפילו לא בהכרח רק לכאלו שאוהבים את המוסיקה הזו. ההצלחה הגדולה של הסרט הוא שהוא מצליח לעשות סרט ביוגרפיה די מעניינת גם אם אתם לא מכירים או ממש אוהבים את המוזיקה הזו. השחקנים טובים מאד, ואפילו פול ג'יאמטי (דרכים צדדיות) מצליח לא לעצבן הרבה. עם זאת, יש הרבה עובדות מסולפות, המון דברים שלא מזכירים, או שמזכירים והם לא נכונים, והבימוי לעיתים נוטה לכיוון הדרמתי, אבל מי שאוהב את המוזיקה יהנה ממש, ומי שלא – לא נורא. זה עוד סרט.
(צילום יחצ)
