Backstreet Boys – In A World Like This
מה הטעם בלכתוב על הקאמבק הלא באמת משנה של הבאקסטריט בויז? הם מעולם לא התפרקו ממש, מעולם לא הוציאו מוזיקה מחדשת ומעולם לא היו רלוונטים פחות מהיום. הזמן רץ והניינטיז כבר מבלי לשים לב הפכו לעשור הלשעבר של הלשעבר ונדמה ששום דבר לא השתנה בממלכה הקטנה של חמשת חברי להקת הפופ הוותיקה. אותם נושאים, אותן מלודיות מתקתקות ואותו התרגיל.
אז כן, קווין עזב וחזר, כי אין לו מה לעשות בעולם האמיתי חוץ מלרקוד באופן מתואם, והפעם חברי הלהקה כתבו את רוב השירים. זה לא באמת שינוי, כי הם כותבים באותו האופן שמאז ומתמיד אפיין את ההרכבים מהסוג הזה – שירי פופ קליטים שמתנדפים מהר יותר משהם מסתיימים. ההפקות כמעט ולא התעדכנו וההרכב לא מהווה שום תחרות רצינית לוואן דיירקשנים והביברים שרצים כיום במה ששרד מ-MTV, שגם בעצמה הפכה ללא רלוונטית.
נדמה שהמעגל עוד לא נשבר. הרכבי הפופ הנ"ל ימשיכו להוציא אלבומים, הם ימשיכו להימכר ברמה מספקת כדי להגיע לאלבום הבא ומבקרי המוזיקה ימשיכו לצקצק ולכתוב ביקורות סרקסטיות שמחפשות את התוכן היכן שהוא לא ימצא. מה הטעם בבקסטריט בויז מעבר לשנת ה-2000? בערך אותו טעם שיש בלכתוב עליהם.
אז למה בכל זאת לשפוך מילים על החמישה? כי התופעה לא פסקה, ולא תיפסק. הם שמים את ה"תעשיה" בתעשיית המוזיקה וימשיכו לעשות כך כל עוד הם ימלאו הופעות במעריצות נוסטלגיות שבתורן יתמרמרו על הפופ הנוכחי וימשיכו לזמזם את מה שפומפם להם בנערותן. אז מה אם רובן כבר אימהות? זה לא משנה כשמשקפי הנוסטלגיה מונחות על אפן המתקמט.
האלבום הוא אותו אלבום, המעריצות הן אותן מעריצות והביקורות, טוב, הבנתם את הכיוון. עוד חוזר הניגון הנדוש, הבלדות המתקתקות וההרמוניות הקוליות של מסיבת כיתה ו'. זה לא מכעיס, לא מתסכל, רק מעט מייאש. יש היום בפופ דברים נהדרים, אמנים שגם כשהם מוצאים להיט קליט מדי מנסים לחפש בתוכו את הקסם המיוחד שפופ טוב יכול לייצר. האלבום הזה, השמיני במספר, חוזר ממש כמו שבעת האחרונים של חברי הלהקה על אותן הנוסחאות וצועד באותה הדרך שלמרבה השמחה מצטמצמת יותר ויותר. בסופו של דבר ישארו רק חמשת חברי ההרכב וסוללת המפיקים אשר יצרו את האלבום. האמת? אם זה יספיק כדי להמשיך לממן את המעגל, הם לא יפסיקו לעולם. אולי פשוט כדאי להפסיק לכתוב עליהם. אולי.
צילום יחצ
