בתקופה בה כל הנתונים מראים כי מצבם הנפשי של תושבי ישראל מעורער מתמיד, ובעידן בו השימוש בכדורים נוגדי חרדה נפוץ מתמיד, שי מור ממודיעין מסבירה איך אפשר לחיות לצד החרדה גם בלי כדורים.

מור, בת 28, סטונדטית שנה ג' בבית הספר למשחק בית צבי, משחקת בימים אלו את דמותה של לורה בהצגה "ביבר הזכוכית", דמות העוסקת רבות בנושאי הנפש וחרדה. בשנה האחרונה, במקביל למשחק בהצגה, הפסיקה מור לצרוך את הכדורים אותם נטלה במשך שנים רבות, עוד מילדותה. "זה נושא שמאוד חשוב לי לדבר עליו", אמרה השבוע למודיעין News, "בעקבות היכרות עם אנשים רבים שחווים קושי ומפחדים לדבר עליו או להודות בו".

על החיים לצד החרדה, עוד מגיל צעיר, היא מספרת: "זה נמשך הרבה שנים. באזור גיל 12 עברתי לחטיבה והיה לי משבר, וההורים לקחו אותי לטיפול. תמיד היה לי קשה להסתגל למקומות חדשים, ובכיתה ז' נפגשתי עם העולם של הטיפול והכדורים כדי למסמס את העוצמות של הרגשות, לטפל ולעזור. גדלתי בתחושה שיש משהו אצלי שהוא לא כמו כולם, ורציתי להסתיר אותו. תמיד שאלו אותי 'ממה את בחרדה?', ותמיד הייתי אבודה מהשאלה כי לא היה לי משהו ספציפי. לא פחדתי ממעליות או משהו. זה איזושהי דרך הסתכלות על החיים, דרך יותר רגישה. הכל יותר מפחיד ומאיים. וזה גם תלוי בתקופה, כל גיל עם הפחדים שלו".

במהלך שירותה הצבאי היא מפסיקה להשתמש בכדורים, אלא שאז מגיעה מגפת הקורונה והקלפים נטרפים. "בקורונה חוויתי המון קשיים וחוסר סדר, אז החלטתי לחזור לכדורים", היא נזכרת, "ואז התחלתי ללמוד משחק. כשהתחלתי ללמוד משחק הבנתי שאני לא מרגישה מספיק עמוק את הרגשות שמצפים ממני להביא, ואז נפלה בי החלטה שאני בשלה לסיים עם הכדורים, שאני לא מפחדת יותר. בקורונה נבהלתי מהעוצמות של הרגשות ורציתי להשתיק אותם, וכשהתחלתי ללמוד משחק הבנתי שאני לא רוצה יותר להשתיק אותם".

על מסע הגמילה מהחיים עם הכדורים, בליווי פסיכולוגי ובהדרגתיות, היא אומרת כי "זאת הייתה שנה של מסע לא פשוט, כי גם ההחלטה לעשות את התהליך בתוך בית ספר למשחק לא הייתה החלטה פשוטה. אבל זה כנראה היה מדויק עבורי, ובעצם דרך העולם של המשחק הבנתי שכל הדברים שאני מפחדת להראות או להרגיש, שהם 'לא מנומסים', זה מה שמעניין וגורם לי להיות מעניינת יותר, וזה גם מה שמעניין בדמויות. אנשים באים לראות דמויות מורכבות, וזה מה  שדחף אותי למצוא את החלקים האלה שבי".

ואז הגיע התפקיד של לורה ב"ביבר הזכוכית". "בשנה ג' עולים על הבמה בפעם הראשונה", היא מספרת, "ואז התפקיד הגיע אליי בדיוק כשהורדתי לגמרי את הכדורים והעוצמות היו נורא חזקות. הכל מוגבר בתהליך, אבל זה גם כיף. אתה מרגיש עוד דברים. אתה לא חסום. לורה היא בעצם די קרובה לגיל שלי ומתמודדת עם חרדות, וזה מה שיפה בה. הייתי צריכה להביא את החרדה לבמה ולהראות אותה, והבנתי שאני מכירה את זה. החלטתי לא לפחד מהרגעים שזה קורה לי ולהביא את זה לבמה. הבנתי שאני בן אדם רגיש שחווה דברים ומנסה להתגבר עליהם, ושזה המפתח של הדמות. גם לורה לא כל הזמן עצובה ודיכאונית והיא מתגברת".

"חרדה זה לא רק דבר מרתיע שצריך להסתיר כמו שחשבתי", היא מוסיפה, "יש בזה הרבה קסם וכוח שאני תמיד נלחמתי בהם. אם יש יכולת להתמודד עם הפחד ולעשות למרות הפחד, יש בזה המון יתרונות שאני מתחילה לגלות. עם כמה שזה קשה, אני שמחה שזה קורה. חשוב לי להדגיש שאני לרגע לא אומרת שכדורים זה לא טוב. בזמנו הייתי חייבת אותם, אבל אני רוצה לשים דגש על לא לפחד מהרגשות אלא ללמוד לשלוט עליהם ולחיות איתם".