יוליה שמידט-ביחובסקי (40) אם לשניים, בפרק ב' בחייה (נשואה לירון ביחובסקי), עובדת בכלל בתחום המחשבים. אבל היא גם זמרת אופרה שקוטפת פרסים בתחרויות שירה למרות שברזומה שלה תמצאו חוץ מלימודי מוזיקה לימוד עיצוב אופנה והנדסת תזונה.
חלום ילדות
הדרך של יוליה היתה רבת מסלולים והחלה במקום הולדתה דרום אוקראינה. בילדותה היא חלמה לשיר ולהצליח כזמרת קלאסית. היא השתתפה במקהלות ילדים, אבל לא פיתחה את זה מעבר לכך. כבר אז אהבה את האופרה וחלמה להפוך לזמרת אופרה. אופי השירה שבסגנון זה, שירה בכל הכוח יחד עם הסיפור והדרמה המתחוללת על הבמה בליווי התזמורת משכו אותה. "האופרות העבירו בי גלי אושר וזה מה שזה עושה לי גם היום" סיפרה יוליה. המורה שלה במקהלה שמעה על חלומה ואמרה לה אז: "תסתכלי על עצמך, קטנטונת ושחרחורת את תקבלי רק תפקידים קומיים קטנים (משרתת למשל). הזמרות הגדולות הן גבוהות ויפות". היו עוד אנשים שהורידו אותה מהעננים לאדמה, ונסיבות חייה מנעו ממנה להתמקד אז בשירה.
בבית היא גדלה עם פסנתר. זה היה החבר שלה, איתו בילתה שעות על גבי שעות. בנערותה היא למדה תואר במוסיקה ונגינה על פסנתר בקונסרבטוריון, בבית המדרש באוקראינה. אחר כך למדה עיצוב אופנה ובתום לימודיה התחתנה. בגיל 19 הפכה יוליה לאם. היו אלה זמנים קשים באוקראינה. הזוג הצעיר התגורר אצל הוריה של יוליה, היא עבדה בעבודות מזדמנות בתפירה, וכתבה עבודות לסטודנטים ובמקביל למדה במסגרת לימודי ערב – הנדסת תזונה במשך כארבע שנים. עבודה בתחום היא לא מצאה ולכן התחילה לעבוד כקריינית ברדיו ובהמשך כאחראית שיווק בעיתון.
בגיל 27, בשנת 2000 בניגוד לעצתם של קרובי משפחה מעטים שחיו בישראל עלתה בראשה המחשבה לעלות לארץ. "לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, היינו די מסודרים באוקראינה. היה לנו בית משלנו, שתי הסבתות היו קרובות ובכל זאת משהו משך אותי לפה" היא אומרת. בחצי שנה הראשונה הם למדו עברית , חיו בקיבוץ עין זיו ברמת הגולן, ומשם תכננו לעבור לתל אביב. זו הייתה צומת דרכים עבור משפחת שמידט ועבור יוליה בפרט.
כל דבר בעתו
"חשבתי לעצמי אולי זה הטיימינג הנכון לנסות להצליח בתחום השירה, ללמוד ולהגשים את חלומי" מספרת יוליה. "אבל דווקא חבריה הקיבוצניקים ייעצו לה שתפנה לתחום המחשבים ששגשג באותה התקופה "קודם תסתדרי ואז תפני לעסוק בשירה" אמרו. וכך היה. "אני לא מתחרטת על כך" היא אומרת. "הכול בא בזמן שלו ואני חושבת שהם כיוונו אותי נכון".
מסלול המחשבים שבחרה התווה את דרכה לעבודה בבנק. לפני שש שנים עברה המשפחה למודיעין עם בתם אן ובנם שי שהתווסף למשפחה. כיום עובדת יוליה כבודקת תוכנה בתחום הפיננסי בבנק לאומי. בתחום המשפחתי לפני כשנתיים היא ובעלה הראשון התגרשו, ולפני כשנה היא התחתנה שנית עם ירון ביחובסקי, גם הוא גרוש ואב לשניים וכמוה עובד בתחום המחשבים בעולם הפיננסי.
רק אחרי שבתה הגדולה התגייסה (לפני שלוש שנים) התפנה ליוליה זמן. "חשבתי לעצמי שיש עוד דברים בחיים חוץ מעבודה ובית ויש משהו שעדיין לא מימשתי. יחד עם זאת הרגשתי שמאוחר מדי וברור שבגיל שלי לא מתחילים לשיר, כמו בבלט עניין הגיל הוא פרמטר חשוב. בכל זאת החלטתי לנסות אפילו בקטנה והתחלתי ללמוד פיתוח קול. למדתי שירה קלאסית כפי שחלמתי בילדותי. החלו להגיע אליי הזמנות לשיר בפניי דיירי הוסטלים. הגעתי להופיע בפני קשישים, נכים, עולים חדשים ונפתח לי עולם חדש. הופעתי בפני אוהבי מוסיקה שבגלל סיבות כלכליות או בריאותיות לא יכלו להרשות לעצמם ליהנות מקונצרטים והם קיבלו אותי ואת השירה שלי בברכה וזה הביא לי המון כוח לתוך השירה והעיסוק בה. בזכות הכוח שהם נתנו לי החלטתי לנסות מסלול מקצועי יותר ובעיקר רציתי לבדוק את היכולות שלי ולקבל הערכה מבחוץ גם על ידי אנשי מקצוע".
מה תביא איתה הרוח
בדיוק באותו הזמן הגיעה אליה הזמנה לתחרות על גבי הרשת החברתית שהיא חברה בה הנקראת: World musician team. מדובר ברשת חברתית של חובבי מוסיקה ומוסיקאים דוברי רוסית המפוזרים בעולם. חברים בה כחצי מיליון גולשים. ההקלטה שלה התקבלה יחד עם 900 נוספות. השתתפו בתחרות מוסיקאים מתחומי שונים ג'אז, פופ, קלאסי ועוד. התחרות הייתה תחרות פתוחה וכל מי שרצה יכול היה להצביע באתר. מספר המתחרים ירד בהדרה מ-600 ל- 300, 150, 50 ועד חמישה עשר האחרונים שנכנסו לגמר. הסיכוי להתקדם למקומות ראשונים היה קטן מאד, גם כמות המשתתפים הייתה גדולה מאד ויוליה עדיין לא האמינה בעצמה. תוך כדי התחרות ככל שהתקדמה בטחונה בעצמה ואמונה גדלו. כדי להיכנס לשלב הגמר היו חסרים לה שלושה קולות בלבד. ואז התקבל מכתב מחבר השופטים שבו כתבו כי למרות זאת הם החליטו להעביר אותה לשלב הגמר.
במקביל חיפשה יוליה תחרויות בינלאומיות נוספות. זה לא פשוט היות ורוב התחרויות בפני קהל הן למקצוענים בלבד או שיש הגבלת גיל. לבסוף מצאה תחרות אחת ברוסיה עם קטגוריה של חובבנים, התחרות על שם אלכסיי פטרוביץ אובנוב, סולן של הבולשוי. ניסו להתקבל 400 אמנים ורק 30 התקבלו. יוליה הייתה אחת מהם. התחרות לזמרים קלאסיים בלבד בניגוד לתחרויות רבות אחרות היא על חשבון המארגנים, אפילו אין דמי השתתפות והמקומות הראשונים קיבלו פרס כספי ודיפלומות. היו שלוש קטגוריות ביניהן נבחרו עשרים סטודנטים, חמישה מתמודדים מחו"ל וחמישה חובבנים. חודש לפני התחרות הודיעו לה שהתקבלה.
התחרות התקיימה בדצמבר האחרון במוסקבה, כשמזג האוויר שקיבל אותם עמד על 18- מעלות. יוליה חלתה: אנטיביוטיקה, כדורים, תרסיס אף, הקלו אך לא ממש הועילו. ולמרות זאת אתהשלב הראשון בהופעה מול השופטים היא עברה בקלות יחסית.
בשלב השני המתחרים הופיעו בפני קהל של 800 איש ופאנל שופטים. השופטים אמרו שהם יכלו לשמוע שהיא חולה. שלב ההדחה היה אכזרי וזריז בלי השהיות מיותרות. מהר מאד מי שלא עבר שלב, קיבל הוראה לקחת את המזוודה ולעלות על מטוס הביתה. להפתעתה היא עלתה לגמר. היא עמדה מול מתמודדת אחת מגרמניה בקטגוריה שלה. "היו שם סולנים של הפילהרמונית וסולנים מפורסמים שמתחככים בכוכבי על שלא עברו" סיפרה בהתרגשות.
איך היה להופיע בפני קהל כזה גדול?
"הופעתי במשך שנה עם אנסמבל סולני מורן שמופיעים ברחבי הארץ. הופענו גם בארגנטינה ובגרמניה ולעיתים הופענו מול אלפי אנשים, אבל זה היה במסגרת המקהלה. הפעם הופעתי כסולנית ובתחרות מאד נחשבת".
איך ההרגשה?
"בנוסף לזה שהייתי חולה, הייתי בסטרס מאד גדול. לא אכלתי ולא ישנתי, במספר ימים ירדתי כמעט ארבעה קילו, השמלה שבקושי נסגרה לפני הנסיעה כמעט נפלה ממני לקראת הגמר. ביום הגמר לא יכולתי לקום מהמיטה גם בגלל המחלה וגם אחז בי פחד גדול".
ואיך קמת בסוף?
"בזכות בעלי ירון. בהתחלה הוא לא ניסה לדבר איתי על הפחד אלא ניסה להסב את תשומת ליבי למשהו אחר. הוא אמר השקעת כל כך בשמלה, תפרת אותה בעצמך לפחות שייהנו מהשמלה. בזכות תמיכתו הרמתי את עצמי מהמיטה".
כדי להפחית את המתח והחרדה ירון הציע ליוליה שכשהיא עולה לבמה שתחפש אותו בקהל ותשיר לו כאילו הם לבד. כדי למצוא אותו בקהל של שמונה מאות איש הוא לבש חולצה בצבע כתום. ברגע האמת היא ראתה נקודה כתומה ושרה לו. על הבמה סיפרה שהפחד עבר כליל.
יש סיבה לכל דבר
בגמר הופיעה יוליה עם שלוש יצירות האחת מתוך "הרומן" של ורדי, השנייה מתוך האופרה של צ'ייקובסקי והשיר השלישי היה שיר ישראלי בעיבוד אופראי של עמנואל עמירן בשם "אנא הלך דודך" משיר השירים. היא הופיעה עם טמבורין, תוף מרים ובליווי פסנתרן. "זה כלי שאינו אופייני לעולם האופרה, רציתי להוסיף ניחוח יהודי אוריינטאלי. היצירה הישראלית עזרה לי בגמר, הרגשתי את זה בתגובות של הקהל". בסופו של דבר היא לא קיבלה פרס, אבל כן קיבלה דיפלומה שזה שווה ערך למקום בגמר. היו כאלו שיצאו מהגמר גם ללא תעודה.
התאכזבת שלא זכית?
"לא חלמתי שהתחלתי לפני מספר שנים על במות גדולות ולהצליח בתחום מקצועית. הלכתי בעיקר בשביל להגיד לעצמי שעשיתי את זה, הייתי סקרנית לדעת איך זה יהיה ולבחון את היכולות שלי. עכשיו אחרי שהוצאתי את זה מהסיסטם אני רוצה לחזור להופיע בקונצרטים קטנים בפני אלו שמשוועים לכך וליהנות מהבעות הפנים שלהם אם זה שמחה המתעוררת שאני שרה או בכי. כשחזרתי לארץ קיבלתי שתי הזמנות ממוסקבה לחזור ולערוך קונצרטים שלי ובתוכם גם לשלב מוסיקה יהודית קלאסית וישראלית בפני קהל נוצרי. התחלתי כבר לתכנן את הקונצרטים אני מרגישה שגרירה של ישראל.
ירון בעלה הלחין למגירה ובסבב הופעות הבאות של יוליה היא תשתמש בחלק מלחניו. הוא מלווה את יוליה בדרכה המוסיקלית באופן צמוד, הוא היה מסיע אותה לאשקלון לשיעורי פיתוח קול, נוסע איתה לסבב הופעות של מקהלת מורן, הצטרף לתחרות במוסקה ויצטרף אליה לשם גם בעתיד.
ביום הראשון לחזרתה לעבודה אחרי התחרות התקבלה יוליה בברכה על ידי חבריה. יוליה כבר אפילו לא חשבה לבדוק מה המצב שלה בתחרות שהתקיימה ברשת החברתית, לפני נסיעתה, אבל אחת החברות אמרה לה שהיא רוצה להצביע עבורה ונכנסה לאתר. אז התגלה גם שאין טעם להצביע היות והתחרות הסתיימה, ויוליה לקחה את המקום הראשון.
איך הסביבה קיבלה את זה שהתחלת לעסוק בשירה?
"כשרק התחלתי ללמוד שירה ולהופיע היו חברים שלא הבינו למה אני עושה את זה והסתכלו עליי כאילו איבדתי את דעתי. האנשים במעגל החברים שלי התחלפו באותה תקופה והתקרבו אנשים חדשים ומדהימים. לקראת התחרות חברים הציעו לתת יד, לקחת את הבן לחוגים והציעו עזרה נוספת מבלי שביקשתי".
כמה זמן את משקיעה בשירה?
"פעם בשבוע יש לי פיתוח קול. בהתחלה התאמנתי באשקלון היום בתל אביב. כל יום אני משתדלת להתאמן בין שעה לשעה וחצי. סוגרת את כל התריסים והחלונות ושרה. בכל דקה פנויה אני עובדת על טקסטים ותווים. גם בחדר כושר אני עם אוזניות שומעת שירים חדשים".
אשת אשכולות
יוליה היא גם זאת שעושה את רוב עבודת הבית. כל הבישולים הם מעשה ידיה, כולל הריבה הביתית שהיא מציעה לי לטעום ממנה. אבל זה עוד לא הכול. היא מורידה תמונה מהקיר, ציור על גבי זכוכית שהוא העתק משטיח מהמאה ה-15 של טווס ססגוני. מעשה ידיה! התמונה הזו ואחת נוספת נכנסה לתערוכה שהציגה באחד המוזיאונים בתל אביב תחת חסות בנק הפועלים. היא כאמור עובדת במשרה מלאה, שרה כל יום, ועושה ספורט באופן קבוע.
איך את מצליחה לדחוס הכול?
"גם אני וגם ירון מתכננים היטב את הזמן שלנו והכול "מתוקתק". לכולם יש משימות ואת החלק שהם אחראים לו בבית, גם לשי הבן. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות וזה חוסך זמן ומפנה אותו לתחביבים. יש רגעים אפילו שאני מרגישה שאני מתבטלת. אם מרגישים שאנחנו במצב של עייפות החומר, עושים פאוזה ועושים משהו מהנה לכל המשפחה. אנחנו מאד אוהבים טיולי טבע".
את לא עושה ויתורים?
"אני לא מרגישה שאני עושה ויתורים בשום תחום, אבל ביום שאני ארגיש שהשירה פוגעת במשפחה שלי הוויתור ייעשה בשירה. המשפחה בשלב זה בחיי היא בראש סדר עדיפויותיי".
לפני שלוש שנים הרגשת שחסר משהו והיום?
"אני מרגישה שהגעתי למסלול הנכון והמדויק עבורי. זו הדרך שלי ואין יותר חיפושים והרבה מזה בזכות בעלי והתמיכה שלו".
בשיחת הטלפון לפני הראיון יוליה אמרה שהיא שמחה להשתתף בכתבה (רעיון של בעלה) רק כי היא רוצה באמצעות סיפורה להעביר שני מסרים לקוראים. האחד, אם יש לך כשרון אסור לקבור אותו, כי מי שנתן לך את המתנה יפסיק להעניק לך מתנות נוספות והמסר השני 'אין דבר כזה מאוחר מדי'. "חשוב לי שאנשים ששמו את החלום שלהם מאחור יזדהו עם הסיפור שלי ויתחילו לנסות. עדיף לנסות מאשר להתחרט אחר כך. הרבה אנשים שוקעים בשגרה וחייהם הופכים לאפרוריים ולא רואים גוונים. לכן ממליצה לחזור לחלום שהיה ולנסות לממשו ולגלות מחדש את הצבע וההרמוניה שבחיים".
(צילום: אינגריד מולר, דבורצקי ולדימיר)
