אדיב שמעון, יהיה בן 24 בעוד חודש. בגיל הזה נמצאים רוב הצעירים במסיבות, טיולים, לימודים או מתחילים את צעדיהם הראשונים בקריירה כזו או אחרת. אבל הוא איש עסקים ותיק שכבר בגיל 14 הצליח לשלב לימודים ועבודה, ניהל מספר עסקים במקביל בגיל 17, הקים עסק עצמאי ראשון והפך לשותף ברשת "ממתקי קובי" בגיל 21, והיום הוא הבעלים של שתי חנויות בקייזר סנטר: "ממתקי קובי" ו"פלסטיק שופ". מופתעים? גם אנחנו.

לוקח את המושכות

איך הכול התחיל? אני שואל את אדיב המתגורר בבית שמש, ושלמצוא זמן לקיים איתו את הראיון, היה פרויקט כשלעצמו."נולדתי לאבא עצמאי. הוא היה ירקן בבית שמש 30 שנה. בגיל 14 התחלתי לעבוד עם קובי וקנין מממתקי קובי ובגיל 21 כבר נכנסתי כשותף מכסף שחסכתי."

וגם למדת?

"כן. 12 שנות לימוד ובגרות מלאה. כשהתחלתי לעבוד בממתקי קובי הייתי בן 14. לא היו לי שעות. הגעתי והלכתי מתי שאני רוצה. הייתי אחראי על העובדים. כשהייתי בן 17 קובי פתח סניף ברמת בית שמש ואני ניהלתי אותו. הייתי אחראי על שתי החנויות. קיבלתי רכב צמוד ועברתי מחנות לחנות."

איך ילד בן 14 מתחיל לנהל חנות?

"אני אוהב את זה. תמיד אהבתי את העסקים, מגיל קטן. כולם היו יוצאים לבלות בחגים והולכים בשישי לים, ועלי היו צוחקים. 'אתה בא לים? אה לא, אתה עובד. יאללה ביי.' במשך הזמן זה השתלם. היום כולם מחכים בתור לפתוח איתי עסקים ולעשות איתי דברים. עכשיו אנחנו בדרך לעוד חנות."

אבל כשהיה בן 17 התחילו בעיות כלכליות במשפחתו, שלהם יש חלק לא מבוטל במה שהוא היום. "העסק של אבא שלי נקלע לקשיים ונכנס לפשיטת רגל. במקביל אבא שלי סבל מבעיות רפואיות שמנעו ממנו לנהל את החנות. אחי הגדול היה חייל קרבי בגולני וכמעט לא הגיע הביתה. אימא שלי נאלצה לנהל את החנות והייתי חייב לעזור. עזבתי את ממתקי קובי ולקחתי את ניהול החנות על עצמי והצלחתי להרים אותה בחזרה. היה לי קו חלוקה גדול, שני רכבים, חמישה עובדים."

איך עשית את זה?

"פרסום, הרבה עבודה, הייתי יוצא בערב ובבוקר כבר הייתי בשוק הסיטונאי קונה סחורות באלפים. הייתי עובר בין מסעדות ואולמות ומשכנע אנשים לקנות מאיתנו ירקות בגלל השירות והטריות שלנו. עם הזמן הצלחתי להרים את החנות, לסגור את החובות, לדאוג לכלכלת הבית וכן הלאה. במקביל השכרנו את הבית הגדול שלנו לעמותה, ואנחנו עברנו לגור בשכירות. אחרי שלוש שנים חזרנו לבית. אגרתי כסף ואז הבעלים של הסופר בשריגים שהיכרתי כי סיפקתי לו ירקות החליט שהוא רוצה למכור. בדקתי וגיששתי קצת, דיברתי עם אחי שבינתיים השתחרר מהצבא והחלטנו ללכת על זה. אחרי חודשיים הבנתי שזה לא בשבילי. התכנון היה לפתוח את הסופר, להרים אותו ולסגור את חנות הירקות. אחי הגדול אהב את זה ואז הודעתי להם שזו מתנה ממני למשפחה, שיחיו מזה ויתפרנסו. חזרתי לעבוד  אצל קובי. היום אנחנו שותפים ברשת ולכל אחד מאיתנו חנויות משלו.  פתחנו את החנות במודיעין, שזו חנות שלי ועכשיו פתחנו את החד פעמי."

כסף לא מדבר אלי

מה מניע אותך? אני מקשה ושואל את אדיב, אולי זה החשש מלחזור למצב כלכלי קשה? "זה לא הכסף. כסף לא מדבר אלי. חוויתי את הטופ שבטופ וחוויתי גם את הצד השני. כילד גדלתי בבית שיש בו כסף. לא סתם חיים טובים, אלא הרבה כסף. יום אחד ממכוניות חדשות והבגדים הכי טובים הגענו למצב שלא מצליחים לגמור את החודש. הכסף לא מדבר אלי. אני אוהב את עניין הניהול ואת שביעות הרצון של הלקוחות שיוצאים מהחנות. ברור שזה נחמד להיות בחור צעיר עם שני עסקים שלא חסר לו כלום, בניתי  לי עכשיו דירה מתחת לווילה של ההורים שלי. בשנה וחצי האחרונות גרתי לבד. רציתי לעבור לגור במודיעין. האחים שלי עזבו את הבית וההורים שלי נשארו עם אחי הקטן, אימא שלי רצתה שאעבור חזרה לבית לפחות עד שאתחתן. התנאי היה שאני בונה דירה משלי."

איך הגעת למודיעין?

"חבר הציע לי את זה. הוא ראה שיש שם מתחם מתאים, הלכנו לבדוק, תוך שבוע הכול נסגר ופתחנו את החנות."

אתה חושב שאם הדברים לא היו קורים כפי שקרו, היית נמצא באותו מקום?

"לא חושב שהייתי מגיע למה שהגעתי אם לא זה. זה לימד אותי מה זה החיים. מה הערך של הכסף."

יש פתגם שאומר מי שהחיים נותנים לו לימונים, שיעשה מהם לימונדה.

"זה די מתאים לי. אם לא היה קורה כל מה שקרה, לא הייתי מי שאני היום בתור אדם. זה משנה, זה מחזק, זה איחד את הבית. היום אני רואה בהוריי את הדבר הכי חשוב. הוריי מעל הכל."

איך הגעת לכלים החד פעמיים?

"בכל סניף של ממתקי קובי יש גם קצת חד פעמי, צלחות וכוסות. בגלל הביקוש במודיעין ובעיקר במתחם שלנו החלטתי למנף את זה. לא היה פתרון בתוך העיר. אפשר היה לנסוע לישפרו או לשילת,  אבל זה דרש נסיעה אל מחוץ לעיר. ידעתי שיש פוטנציאל ופתחתי את החנות פה. אני עובד בשתי החנויות במקביל. זה נותן ללקוחות אפשרות לרכז את הקנייה במקום אחד. אני עובד על שיטה של למכור הרבה ובזול. אצלי אף לקוח לא ייצא ויגיד שעקצתי אותו או שחטתי  אותו. כל לקוח יגיד "איזה מזל שיש את ממתקי קובי."

לשנות את מודיעין

"במודיעין לא ידעו מה זה זול. אנשים קנו במבה במחירים של חמישה שקלים לשקית, ואני הבאתי את התודעה הזו. עכשיו אנשים יודעים שיש אדם שהוא הוגן איתם. אנשים נכנסים היום ואומרים לי שהם מרגישים שהם היו טיפשים ונתנו לאנשים לגבות מחירים גבוהים. אני לא מהסס כששואלים אותי מה המחיר. אני בטוח בעצמי. אני נלחם עם ספקים כדי לקבל מחירים טובים. כשהגעתי למודיעין חשבו שאלה מחירי פתיחה. היום אנשים שואלים אותי מתי אתחיל להרוויח. החד פעמי זה אותו הדבר. כשאני נכנס לחנויות ורואה מחירים מופקעים אני לא מבין את זה. תרוויחו 40% או 50%. למה להרוויח 200% על מוצר? כשאני הגעתי למודיעין ושיפצנו את החנות, מכרו לי בקבוק קולה לנגרים שעבדו ב-13 ₪. זה מתבטא בכל המחירים שם."

למה לדעתך זה המצב?

"המחירים במודיעין מופקעים. אני משווה את זה לבית שמש. אפילו רשת מזון גדולה ומוכרת שאני משווה את המחירים שלה במודיעין למחירים בסניף אחר אני רואה הבדלים של 8% עד 10%. יש למודיעין שם של עיר של עשירים, אבל זה שיש למישהו כסף לא אומר שצריך לקחת ממנו יותר, שבגלל שהוא יכול לשלם צריך לעשוק אותו. אם יש לו כסף הוא לא צריך לפזר ולזרוק אותו לאחרים. גם אני שמרוויח יפה, לא הולך ומשלם כל מחיר. חשוב לי לצאת מסופר למשל בהרגשה טובה. לא צריך להפסיד, אבל גם לא צריך לעשוק. צריך לתת מחיר טוב עם רווח יפה. נראה לי שדי מרוצים ממה שעשיתי. גם אם לא כל מודיעין באה וקונה אצלי, אני חושב שהשפעתי על העיר, בעיקר בתחום הממתקים. פתאום אני רואה פרסומים של פיצוציות בעיתון והם מורידים מחירים. גם בחד פעמי זה מתחיל לקרות. אנשים נרתעים ומורידים מחירים. אני רואה מתחרים שמגיעים אלי כדי לבדוק את המחירים. זה אומר משהו."

אתה מרגיש שפספסת משהו בחיים בגלל מה שעברת?

"צבא. הייתי מוכן להחזיר את הגלגל לאחור בשביל לעשות צבא. חברים,  מסיבות, ים, בריכה, כל אלה דברים שיש כל החיים. צבא אי אפשר להשלים. אני יושב עם חברים שמדברים ולא מבין את כל החוויות ואת השפה. לא חוויתי תחושה של מדים. זה בא לידי ביטוי בכל מקום. אני יוצא עם  חבר ופתאום הוא פוגש חבר מהצבא. אתה חווה חוויות חדשות ונחשף לאנשים חדשים. אני התחשלתי ממקום אחר, מזה שלקחתי הכול על עצמי מהפן המשפחתי, אבל חסר לי הצבא. זה דבר שמבגר ומחשל."

הייתי אצלך בחנות. ראיתי איך אתה עובד. טלפונים, ריצות, אין רגע דל. מתי אתה חי?

"חונכתי מגיל צעיר לא לישון הרבה. גם בחופש הגדול וגם אם אין מה לעשות, בשעה תשע כבר מתעוררים גם אם רק רואים טלוויזיה או משחקים במחשב. עד היום מקסימום בשמונה הגוף כבר מתעורר. אני מאמין שתמיד אפשר למצוא זמן להכול. אפשר לנצל כל דקה בחיים. עסקים, בת זוג, חברים, לישון, משפחה, אפשר למצוא זמן. אני יודע שגם כשאני מתרוצץ עכשיו ומתעסק עם כל כך הרבה דברים, בסופו של דבר זה ישתלם. נכון שיש לי חברים שמבלים היום ונהנים, אבל אני יודע שעוד עשר שנים הם יהיו מוכנים להתחלף איתי."

עוד שתיים בעוד שנתיים

מתי אתה מתכנן לפרוש?

"פנסיה מוקדמת בגיל 38. מבחינתי זה אומר שקודם כל אני אפסיק להרים קרטונים, להרשות לעצמי להתעורר בעשר בבוקר וללכת עם האישה לארוחת בוקר. עוד לא החלטתי אם אני אפתח עוד חנויות או אשקיע את הכסף, אבל היעד שלי היום הוא להגיע לגיל 26 עם ארבע חנויות. כשפתחתי את החנות במודיעין החלטתי שתוך שנתיים תהיה לי עוד חנות. הגשמתי את היעד הראשון. עכשיו אני שואף להגשים את היעד הבא."

העדפת את מודיעין בגלל האוכלוסייה שלה?

"כשאני פותח עסק זה אחרי בדיקות מאוד ממושכות של השכונה,  של האזור, של המתחרים. אין לי העדפה לאוכלוסיות מסוימות. יש לי חברים בענף שמעדיפים להתמקד באוכלוסיות מסוימות. לי אין העדפה. אם אני מזהה פוטנציאל אני יכול להצליח בכל אוכלוסייה."

איזה עצות יש לך למישהו שרוצה לפתוח עסק עצמאי?

"יש המון אנשים שחושבים שלהיות עצמאי זה דבר פשוט. שמים כסף, לוקחים ארבעה קירות ויאללה – נעשה מיליונים. זה לא עובד ככה.  זה קורה אחד למיליון. לפני שפותחים עסק צריך לעבוד בתחום שנתיים לפחות והכי חשוב לאהוב את מה שאתה עושה. היו לי שני עסקים שעבדתי בהם, הירקות והסופר, שלא משנה כמה הרווחתי זה לא דיבר אלי. זה יותר חשוב מהכסף. אני רואה צעירים שמעדיפים את הבילויים והמסיבות. גם אני אוהב את זה, אבל יש סדרי עדיפויות ואני יודע שאפשר לשלב בין שניהם. יש צעירים שהצליחו לחסוך סכום של 50  או 70 אלף ₪, לוקחים הלוואה ופותחים חנות בלי להבין מה זה אומר. זה בא על חשבון הבית. זה לא מסתכם רק ב-12 שעות שהחנות עובדת. אתה גם תלוי באחרים. חברים שלי נסעו לתאילנד לחודשיים ואני נסעתי לשלושה שבועות וגם זה דרש תכנונים של חודשיים לפני. זה ויתור כי הייתי רוצה לצאת ולבלות איתם חודשיים שם. אבל אני לא יכול לתפוס את הרגליים ולנסוע לתאילנד.

ההמלצה שלי היא לחשוב טוב טוב. אם אדם נופל בפתיחת עסק הוא מאבד סכום שווה ערך למשכורת ממוצעת של שנה, וזה לא נחשב סכום גבוה ליפול בו בעסקים. זה יכול להחזיר אותך חמש או שש שנים אחורה. לא רק כדי להיות רופא צריך ללמוד. צריך ללמוד להיות עצמאי."

מה הפך אותך למצליח?

"לאבא שלי היה הרבה כסף, אבל בשלב מסוים הגענו למצב שהיום אנחנו עובדים הרבה יותר קשה משהיינו יכולים היום. החלום שלי הוא שהילד שלי לא יצטרך לעבור את כל זה. אני לא רוצה שהילד שלי ידאג לחשמל וארנונה וכן הלאה. חוץ מזה למדתי הרבה מקובי. הוא מורה, אח, שותף ואבא לכל דבר. הוא עמד מאחורי בכל מה שהייתי צריך, אם זה בכסף ואם זה בדברים אחרים. הוא ראה את הפוטנציאל שלי עוד מגיל קטן כדי למנף את המותג של ממתקי קובי. אני חושב שהוכחתי שהוא צדק."

כשיהיו לך ילדים תרצה לתת להם הכול?

"בשום פנים ואופן לא. אני קיבלתי הכול, לכן אני יודע שאם לא היה קורה מה שקרה הייתי במקום אחר לגמרי. ברור שהרצון הוא לתת הכול, אבל זה עניין רגשי ולמרות שאתה יכול ורוצה לקנות לו צריך לשים גבולות ולהגיד גם "לא". רק ככה הילד ילמד את הערך של הכסף ויבין מה המשמעות שלו."

מה התוכניות לטווח הקרוב?

"כרגע אנחנו רוצים למנף את החד פעמי ולהגיע למצב שליד כל חנות  של ממתקי קובי תהיה חנות של פלסטיק שופ."

היו מקרים שבגלל שאתה בחור צעיר עם הרבה כסף הרגשת שמנצלים אותך?

"לא אגיד לך שלא נכוויתי מחברים. נכוויתי אבל עם הזמן אתה לומד מי החברים שלך ומי ה"חברים" שלך. אין ספק שאני מרגיש שמדברים עלי, אבל אני לומד להכיר מי באמת שמח בשבילך ומי פחות שמח. אתה לומד לברור את החברים שלך. בכל מקום יש קנאה ותככנות. אין ספק בזה."

את מי אתה מעסיק בחנות?

"רוב העובדים הם ממודיעין. מי שמנהל את ממתקי קובי עובד איתי מרגע הפתיחה. בחגים אני מעסיק בני נוער שבאים לארוז חבילות שי. בחד פעמי מנהל חבר מבית שמש. אני לא רוצה לעמוד מאחורי הדלפק. אני מעדיף להעסיק מישהו ולשלם לו כדי שיישאר לעבוד, ינהל וייתן לי את האפשרות לצאת החוצה, לקנות סחורה, למצוא הזדמנויות עסקיות נוספות, לבדוק אפשרויות לפתוח עסקים וכן הלאה."

מה אתה חושב על מודיעין?

"לפני שפתחתי הזהירו אותי שזו עיר של עשירים שחושבים שמגיע להם הכול. שהם לא ייקנו מוצרים מסוימים וכן הלאה. בפועל התרשמתי  שזו עיר נפלאה. כשאני אתחתן את הילדים שלי אני אגדל רק במודיעין. אני רואה את האכפתיות של המורים, את הכסף שהם משקיעים מכיסם בתלמידים. לדוגמה בחלוקת התעודות אני רואה מהמקום שלי איזה ממתקים הם בוחרים לקנות, ואיזה מתנות הם קונים לתלמידים. אני מכיר את כל בתי הספר, את כל המנהלים ואת המורים וועדי ההורים. בלי קשר לאיך שהעיר נראית עם כל הטיפוח והפארקים ברור לי שאני רוצה לגדל את הילדים שלי במקום שבו למורים כל כך אכפת. זה לא מובן מאליו ואין את זה בכל מקום. מהמקום שלי קל לראות את זה, אבל הורים לא ייראו את זה.

במלחמה הקיץ למשל, אז נכון שפחות ילדים באו לקנות ממתקים בחנות אבל כל כך הרבה אנשים באו וקנו חבילות שי לחיילים שזה היה מדהים. הייתה תחושה כל כך מדהימה של הירתמות לטובת הנושא הזה. זו עיר מדהימה."

(צילום אינגריד מולר)