בשנים האחרונות פנו עשרה תלמידים ממודיעין לכיוון לא שגרתי במעבר בין כיתות י' ל-י"א. בעוד חבריהם ללימודים מתחילים כבר לחשוב על הבגרויות בכיתה י"א וצו הגיוס הראשון שבדרך, בחרו כמה וכמה בני נוער ממודיעין להצטרף אל הקולג'ים הבינלאומיים של ארגון UWC (ראה מסגרת) ולהעביר את השנתיים האחרונות ללימודים הרחק מהבית בחברת בני נוער אחרים מכל העולם.

אחת מבני הנוער המודיעיניים שעזבו את המשפחה והחברים ובחרו לצאת לבדם אל העולם בגיל כל כך צעיר היא אלה ביטוב בת העשרים, שכיום משרתת בחיל החינוך ובמקביל עובדת בהתנדבות בוועדה הישראלית של הארגון ואחראית על מיון המועמדים והענקת המילגות.

"הגעתי לזה דרך חברה שסיפרה לי על הארגון כשהייתי בסוף כיתה ט'", היא מספרת. "הייתי אז ילדה מאוד סקרנית ותמיד חיפשתי להרחיב את הפעילויות שאני עושה והארגונים בהם אני משתתפת. בהתחלה הרעיון לעזוב את הבית, המשפחה והחברים היה נראה לי הזוי, אבל עם הזמן הבנתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים ומחלום זה הפך למציאות".

איך הגיבו ההורים שלך לרעיון שתעזבי לבד ותעברי לגור באיטליה?

"כמו כל הורים גם הם לא כל כך רצו שאעזוב בגיל כל כך צעיר. היה להם קשה לחשוב על כך שאת שנות ההתבגרות שלי אעביר רחוק מהם, אבל בסוף הם הבינו שזה משהו שיעשה לי טוב ובחרו להתמודד עם החששות שלהם".

ומה איתך? חששת לעזוב ולנסוע לבד?

"כן, זאת ממש הייתה החלטה לא קלה בשבילי, מה גם שבאותו זמן הדרכתי בצופים. מאוד הפחיד אותי להיזרק למקום חדש, לפתוח דף חדש לחלוטין בארץ אחרת, עם שפה אחרת ואנשים מכל העולם. אבל כשמציעים לך כזאת הזדמנות גדולה, אסור לתת לפחד לעצור אותך. זה היה משפט שאמא שלי אמרה לי וליווה אותי בשלב הזה. זה היה אתגר כל כך מרתק שאין סיכוי שהייתי אומרת לזה לא".

מה עושים עם "הסכסוך"?

כך, בגיל 16, הגיעה אלה לבדה אל כפר קטן ליד העיר טרייסטה שסמוכה לגבול איטליה-סלובניה, ופגשה כמאתיים תלמידים מכתשעים מדינות. את החדר חלקו איתה שותפות מסלובקיה, אוקראינה, סרביה, סרי-לנקה, רואנדה ופקיסטן. איתה בשכבה גם למדו תלמידים ממצרים, איראן, עיראק, לבנון וגם שניים מהרשות הפלסטינית. אחד מהם מכפר ליד רמאללה והשני מחברון.

והנה הגיעה השאלה המדינית המתבקשת…

"ברור שהעניין של ישראלים-פלסטינים ויהודים-מוסלמים עלה. אף אחד לא מתעלם מהמציאות. כשהגעתי לחדר וראיתי על הדלת את רשימת הדיירים והיה כתוב 'פקיסטן' הייתי בהלם. לא הבנתי איך הם שמו מישהי מישראל ומישהי מפקיסטן באותו חדר. אחר כך היא הפכה לחברה הכי טובה שלי".

מה היא ידעה על ישראל?

"היו לה דימויים על ישראל שלא הכרתי. מחנכים שם לפחד מישראלים, לחשוב שאנחנו רוצים להשתלט על העולם. אבל כל זה מתפוגג כבר בימים הראשונים. גם אני למדתי שיש הרבה שכבות באוכלוסיה ולא כל מה שמראים בתקשורת הוא מה באמת קורה במציאות. היא התגלתה כאדם מאוד פתוח וקשוב ולמרות שהיא מאמינה באיסלאם היא גם עושה את ההתאמות לחיים".

אותה אידיליה הייתה גם מול התלמידים ממדינות ערב והרשות הפלסטינית?

"בשנה הראשונה שהייתי שם היה אז את מבצע 'עמוד ענן', ממש כמה חודשים אחרי שהגעתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ממש את הקהילה הערבית של הקולג' והיה לא נעים לראות את הפוסטים שלהם ברשתות החברתיות. אבל בסופו של דבר הייתה תמיכה גם בי. הם ידעו שאני מודאגת ואני ידעתי שהם מודאגים. התוצאה של 'עמוד ענן' הייתה שעשינו לכל התלמידים ערב הסברה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותו אני והפלסטינים הנחינו. לא היינו חברים הכי טובים, אבל זה לא עצר אותנו מלעזור אחד לשני בשיעורי ביולוגיה שלמדנו יחד או לשחק יחד כדורעף. היו דברים שהסכמנו שלא להסכים עליהם".

מה היו ההתמודדויות העיקריות עבורך בחוויה הזאת?

"קודם כל להתחיל ללמוד באנגלית. זה מאוד מאתגר. ללמוד באנגלית מתמטיקה ופילוסופיה, לקוח כמה חודשים להתרגל לזה. יש גם משברים במהלך היום שאם הייתי בארץ אז הייתי חוזרת לבית שלי ולחדר הפרטי ושם אין את זה. ההורים נמצאים רק בסקייפ ויש געגוע הביתה ולחברים".

כשחזרת לארץ הרגשת שיש הבדלים בינך לבין החברים שנשארו כאן?

"יש הבדלים, אבל הם לא שליליים. אפשר להגיד שעכשיו, כשאני מכירה יותר אנשים מהעולם, אז יש לי פרספקטיבה אחרת. חשוב לי יותר לדעת מה קורה בעולם. אם לדוגמה מדברים על משבר הפליטים מסוריה שמגיעים לאירופה, אז עכשיו יש לי חברות שברחוב שלהן מתגוררים אותם פליטים. במקום לחשוב במונחים של 'אילת עד ראש הנקרה', עכשיו אני חושבת על נפאל עד קוסטה ריקה".

"יש לי חבר בכל מדינה"

עוד צעיר מודיעיני שזכה לחוות את חוויית הקולג'ים של UWC הוא שגיא בן אבי בן ה-18, ששב לישראל לפני מספר חודשים וכעת עושה שנת שירות בצופים. בן אבי שהה במהלך השנתיים האחרונות בקולג' בוויילס, בבית ספר השוכן בתוך טירה מהמאה ה-17. הוא מספר: "הטירה שם נמצאת ממש ליד הים אז הפכתי למציל ועבדתי שם בחופים. היו שם 350 ילדים משבעים מדינות, ביניהם גם עשרה ישראלים, כלומר חמישה בכל שכבה. מלבד הלימודים התנדבתי שם לעבודה עם אוטיסטים, קשישים מהכפרים הסמוכים ובמרכז לפליטים מצפון אפריקה אותם לימדנו אנגלית".
איך הגעת לפרויקט?

"הגעתי לזה אחרי שבתיכון עירוני א' בו למדתי הגיעו אלינו שני נציגים של הארגון, מישהי שהייתה בהודו ועוד בחור שהיה בבריטניה, וסיפרו לנו על הארגון והחיים בקולג'. מה משך אותי לזה? קשה קצת להסביר בדיוק, אבל כבר מהפעם הראשונה ששמעתי על זה זה ריגש אותי ברמה שנשארתי בלי אוויר. תמיד היה לי לחלום לראות עולם ולפגוש אנשים ממקומות אחרים וזה היה נראה בדיוק מה שחיפשתי. בהתחלה ההורים שלי אמרו לי לדבר איתם על זה כשיהיה רלוונטי יותר. אחרי שעברתי את המיונים והריאיונות אז ידענו שאם אקבל מלגה מלאה שום דבר לא יעצור אותי".

איך מרגיש נער בן 16 ביום שהוא אמור להמריא לחיים חדשים לבד?

"יום לפני אתה לא מצליח לישון, עם לא מעט חששות. אחר כך הגיעו אתי לשדה קבוצה של ארבעים חברים להיפרד ממני. זה לא היה סטנדרטי, העזיבה שלי הפכה להיות עניין. גם אמא שלי לא לקחה את זה בקלילות. אתה יוצא עם שני התיקים ועוד ארבעה ישראלים, ישר כשנוחת מצטרף לקבוצה של 150 ילדים מכל העולם ואחר כך מוצא את עצמך פתאום בוויילס, בין כל השדות והכבשים ו-150 ילדים מהשנה השנייה שבאים לברך אותך. פתאום גם אתה צריך ללמוד להסתדר עם שותפים לחדר, שזה משהו שאף פעם לא היה לי. חלקתי את החדר עם חבר'ה מבנגלדש, סין ובריטניה. כל אחד מגיע מתרבות מאוד מאוד שונה ועם התנהגות אחרת".

איך ההורים הסתדרו בשנתיים האלו?

"בהתחלה זה היה קשר יומיומי בטלפון, אבל אחר כך כבר עברנו לשיחה פעם בשבוע. היה מאוד מרגש בפעם הראשונה שחזרתי לחופשה, אבל אחר כך התרגלנו לזה. היום יש לי תחושה שהעולם הרבה יותר נגיש. יש לי חבר בכל מדינה וחו"ל זה פה. הרגשה שאני כבר רגיל לעזוב את הבית".

אלה (בדגל ישראל). "לא הבנתי איך הם שמו מישהי מישראל ומישהי מפקיסטן באותו חדר. אחר כך היא הפכה לחברה הכי טובה שלי" 

איזו חוויה מיוחדת תישאר איתך מהשנתיים האלו?

"אני חושב שזה יהיה החודש וחצי שהייתי בהודו יחד עם כמה חברים מהקולג' במהלך החופשה בין שתי השנים. נסענו לעיר בשם בנגלור והתנדבנו שם עם ילדים חולי איידס. רובם ננטשו או שהם יתומים ולימדנו אותם אנגלית. זאת חוויה שבטוח אף פעם לא אשכח".

לא לעשירים בלבד

בראש האירגון העולמי עמדו בעבר נלסון מנדלה והנסיך צ'ארלס # את המכשול העיקרי – המימון – הארגון מבטיח לפתור בעזרת מלגות לכל מי שעודמ בקריטריונים וזקוק לסיוע

ארגון ה-UWC קם בתחילת שנות ה-60 מכוח חזונם סר לורנס דרוול וד"ר קורט האן. מטרתם הייתה ליצור סביבת חיים בה נוער מכל רחבי העולם יוכל להתחנך במסגרת שיתופית המורכבת ממגוון רחב של עמים, תרבויות, דתות ואמונות. דרך החיים יחדיו ודרך פעילויות יום-יומיות משותפות אשר יצרו מפגש תרבויות יוצא דופן, ביקשו השניים לפתח את מנהיגות העתיד שתאופיין בסובלנות ובהבנה בינלאומית. חלומם קרם עור וגידים כשנפתח ב-1962 הקולג' הראשון בוויילס שבבריטניה.

מאז נפתחו 14 קולג'ים נוספים ברחבי העולם: סינגפור, קנדה, סווזילנד, ארצות הברית, איטליה, הונג קונג, נורווגיה, הודו, בוסניה והרצגובינה, קוסטה ריקה, הולנד, גרמניה, סין וארמניה. הדגש שניתן בקולג'ים על מעורבות בקהילה ועשייה דרך נתינה, יוצר קהילה בינלאומית, דמוקרטית ושוויונית, המקדמת את הפיכת החזון למציאות. הנהלת הארגון הבינלאומית נמצאת בלונדון. בעבר עמדו בראש הארגון נשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה ויורש העצר הבריטי הנסיך צ'ארלס. וכיום עומדת בראשו נור – לשעבר מלכת ירדן.

כמה זה עולה?

רשמית, עלות שנת לימוד בפרוייקט היא 40 אלף דולר. לפי הארגון, עיקרון חשוב בקולג'ים הוא שליחת התלמידים הנבחרים על בסיס מלגה (בהתאם למצבה הכלכלי של משפחתו) הכוללת לימודים ומחייה, כך שאין מועמדים שיידחו על רקע כלכלי. בכך נבדל הארגון מבתי ספר בינלאומיים אחרים ומונע מצב שבו "בעל המאה הוא בעל הדעה". לפי האירגון, "כל אדם הנמצא בקולג' מגיע בזכות יכולותיו, אישיותו, מעורבותו החברתית בארץ המוצא שלו ויכולתו ורצונו לעסוק בישום ערכי שוויון וסובלנות".

בקולג'ים משלימים "השגרירים הצעירים" שנתיים של תוכנית המשלבת לימודים מאתגרים המקנים תעודה בינלאומית ברמה גבוהה (International Baccalaureate) המוכרת באוניברסיטאות בארץ ובעולם, עם פעילות חברתית אומנותית והתנדבותית ענפה לצד הלימודים. פעילויות אלו שמות דגש על מספר תחומים רב, ביניהם התנדבות (צוותי הצלה שונים, עזרה לנזקקים, פעילות אקולוגית ועוד), ספורט ואמנויות.

בנוסף מתקיימים בקולג'ים ימי עיון, סדנאות, ערבי תרבות ופרויקטים מיוחדים, השזורים לאורך שתי שנות התוכנית, כאשר רובם מתממשים בזכות יוזמתם של התלמידים עצמם. מאחר שלקולג' מגיעים תלמידים ומורים, בין השאר, מאזורי סכסוך שונים בעולם, כגון הודו ופקיסטן, יוגוסלביה לשעבר או המזרח התיכון, יש התמודדות עם קשיים הנוצרים על רקע קונפליקטים כאלה. לפי הארגון, "לצד הוויכוחים והדיונים נוצרות חברויות אמת ושיתופי פעולה בחיי היום-יום המביאים לרכישת מיומנויות פתרון וניהול קונפליקטים אמיתיים".

צילום פרטי