גיא תמר, בן 42, נשוי, אב למיקה בת ה-8 והולי בת ה-3, גר במודיעין כבר 11 שנים. הוא ואשתו הגיעו לכאן כזוג צעיר. כשהגיעו לעיר היססו אם לרכוש דירה במודיעין. עד שקיבלו את ההחלטה הגיע גל עליות המחירים הגדול, והשניים, כמו רבים אחרים, נותרו ללא יכולת ריאלית לרכוש דירה משל עצמם.

הכל בגלל הקיץ ההוא

התחום החברתי אינו זר לו. תמר, שעובד כיום בפנימייה לצעירים שביצעו עברות בעודם קטינים ומשתקמים היום בין השאר בעזרתו, התנדב בעבר במסגרות שונות, אך רק המחאה החברתית של 2011 גרמה לו להפוך לפעיל חברתי של ממש.

"דברים בערו בי. היה לי קשה לראות אי צדק ועוולות חברתיות. שנים קיטרתי עם החברים והמשפחה ולא עשיתי כלום בפועל. אני חושב שמה שזרק אותי פנימה היה המחאה ב-2011. זה נגע לליבי. זה היה חשוב לי, אך מבחינת פעילות חברתית ממש זה התחיל אז. לפני כן היו פעילויות התנדבות, אבל ב-2011 זו הפכה להיות פעילות אינטנסיבית." מספר תמר.

"כמו הרבה זוגות היינו מתוסכלים ממחירי הדיור. ישבנו וקיטרנו, אבל לא עשינו כלום. היה לי ברור שמשהו לא בסדר. שבת אחת יצאתי לתל אביב עם הבת הגדולה ועם אשתי. רצינו לראות את המאהל הראשון שפתחה בזמנו דפני ליף. הייתי מלא הערכה לאנשים טובים שקמים ועושים. התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו שאני רוצה להקים אוהל. הוא הצטרף אלי. פרסמנו הודעה בפורום תפוז של מודיעין. הצטרף אלינו עוד אדם אחד והקמנו מאהל בכניסה לעיר. לקח בערך שבועיים שלושה עד שהיינו 50 או 60 אוהלים. זה הראה כמה שמצוקת הדיור הקשה קיימת גם פה. יש סטיגמה שמודיעין היא עיר של מסודרים  ובעלי דירות. זה מאוד לא ככה. גם היום ברור לי שזה לא כך. יש כמות גדולה של זוגות צעירים ואנשים שרוצים להיות חלק מהעיר, אבל לא מצליחים לרכוש פה בית. מדובר במשפחות שחלקן גרות פה עשר שנים ויותר וכל חייהן פה, ילדיהן לומדים פה והם לא יכול לקנות פה בית. אני שואל את עצמי למה אני צריך לעבור למקום אחר? לא שפחות טוב במקום אחר, אבל חיי הם פה. כאן החברות של הבנות, כאן השכנים, כאן החברים הטובים, כאן המשפחה,  חשוב לי  להישאר בסביבה הזו."

תמר וחבריו החליטו שחוץ מלשבת באוהלים, הם צריכים לצאת החוצה ולהרים קול צעקה. הם הוציאו רישיון להפגין, והעריכו שיופיעו כ-200 מפגינים. המציאות הראתה שהמצוקה כבדה בהרבה משחשבו."לא היו לנו תקציבים לפרסום, לא היו לנו עלונים וכו'. גם פייסבוק לא ממש היה. בכל זאת הגיעו 900 אנשים. הפעילות המשיכה. היו לנו הרבה שיחות במאהל, אנשים באו לבקר, העלו רעיונות. עשינו ארבע או חמש הפגנות באותו קיץ. השיא היה ההפגנה המקבילה להפגנת המיליון, שאני לא הייתי בה כי ירדתי להפגנה בתל אביב. הגיעו לכאן כ-5,000 אנשים. חסמו את צומת שילת והיה ברדק. בתקופה הזו הייתי מושקע במחאה ולכן הסתובבתי הרבה, נפגשתי עם המון אנשים והקשבתי להמון דעות של חברי כנסת שהיו פעילים חברתיים, אנשי תקשורת, הסתובבתי במקומות שלא הכרתי. קל לחיות בבועה ולא לשים לב למסביב. כשמסתובבים במרכז ובדרום ורואים את הפערים והעוני הכבד, זה אחרת מלקרוא על זה. זה שאב אותי פנימה לפעילות חברתית."

עוני ברחובות

את מקרי המצוקה הקשים שראה הוא מתאר כך: "נכנסים לבית ומבינים שאם לא יביאו להם ארגז עם ירקות ולחם, לא יהיה להם מה לאכול. יש לחם,  גבינה לבנה במקרה הטוב, וזהו. העניין שזה לא משפחה אחת וזה לא משהו חריג. זה דבר נפוץ. עד שלא רואים את זה בעיניים זה לא מוחשי. הסתובבתי באור עקיבא, דרום תל אביב ועוד. מה שקרה זה שכשהתחילה המחאה במודיעין בלטתי  יחסית. הייתי מהמובילים ולכן פנו אלי בבקשות עזרה שלא היו קשורות. משפחות שאין להן איך לגמור את החודש. ניסיתי לפנות לעירייה. פניתי לעמותות וניסיתי לעזור עד כמה שאפשר. פתאום אתה מבין שגם במודיעין יש מצוקה לא קטנה. רצינו להראות שאנשים לא לבד, גם אם לעזור ממש לא יכולנו. אלה אנשים שהם לרוב לבד. אין להם משפחה תומכת וחברים שיכולים לעזור. להכווין, לתרום, לארח. הדרך היחידה השבה יכולנו לעזור להם היא בתחושה שהם לא לבד."

מאז 2011 עבר לא מעט זמן. אתה עוסק עדיין בפעילות הזו?

"היום אני בעיקר בעבודה שלי. אני פחות פעיל חברתית מבעבר. אני כותב קצת ומקטר קצת. היום הסלון עבר לפייסבוק. כתבתי בעבר בחדר המצב, צילמתי הפגנות וכו'. כשהיינו מקבלים מידע על משפחה שעומדים לפנות מהבית בגלל חוב לבנק, פעלנו. אני מדבר על מקרים של לזרוק שלושה ילדים לרחוב בגלל ריביות שהתנפחו לאם חד הורית שהיא חולה וחיה מקצבה, פשוט היינו מגיעים כשהיינו מקבלים מידע כדי לחסום את הפינוי. רק במקרים בודדים הצלחנו, אבל לפעמים הצלחנו לדחות ולקדם נושאים."

באותו עניין, מה דעתך על היוזמה של "הולכים לבנקאים" שעלתה לאחרונה שוב לכותרות כשבית המשפט הוציא צו הרחקה לעו"ד ברק כהן?

"ברק כהן הוא חבר טוב. היכרנו במחאה. אני חושב שאם צוללים פנימה ומנסים להבין, המחאה שלו מאוד לגיטימית וחשובה. הבנקים הם מי שעושים את הדברים שעליהם דיברתי. בבנק אתה יכול להסתבך עם חוב של אלפים בודדים ואם אין לך סיוע החוב תופח. יש אנשים שצריכים לבחור בין לשלם מינוס בבנק לבין לקנות לחם לילדים. בשביל בעלי המניות הללו אנחנו מספרים. הם לא מכירים את הסיפור והוא לא מעניין אותם. זה עובר להוצל"פ שהוא  גוף בריוני שמגיע ומפנה, אין להם בעיה לקחת מבית עם ארבעה ילדים את המקרר רק בגלל טעות שהאבא עשה. אני לא מתווכח עם זה שמדובר בטעות, שחוב לבנק זה לא בסדר, אבל לקחת לילדים אורגן כשהאימא בוכה ומתחננת זה לא לעניין. עבור ברק זו מחאה אישית והוא מעיד על עצמו כך, אבל הוא החליט להטריד את הבנקאים כמו שהם הטרידו אותו. הוא הסתובב איתם, צעק עם מגאפון, הוא הלך לבית הספר של רקפת רוסק עמינח וצעק שהבת לא אשמה שאימא שלה גנבת. כולם הזדעזעו שמערבים ילדים. ברק אמר שהוא מוכן להפסיק לערב ילדים, אבל שגם הבנקים לא יפנו ויערבו ילדים. המחאה שלו לגיטימית לחלוטין. להוציא צו הרחקה למישהו שפועל במסגרת החוק זה לא לגיטימי. מותר לי לבוא עם מגאפון ולצעוק ולהרים שלטים. זו זכות בסיסית במדינה דמוקרטית, ובכל זאת הוציאו לו צו הרחקה מציון קינן ורקפת רוסק עמינח. הוא אמר שאפשר לעצור את ברק, אבל אי אפשר לעצור את הרעיון. המחאה הזו היא לגיטימית וחוקית וזה יצליח. הגיע הזמן להפסיק לפחד ולעמוד מול אותם כוחות גדולים שאנחנו נותנים להם לנהל אותנו. המדינה היא לא רק שלהם".

מודיעין לא לצעירים

מחאת האוהלים אמנם נגמרה ותמר עצמו מודה שהוריד הילוך, אבל בזה לא נגמרה הסאגה החברתית שלו. "אני אוהב את מודיעין. היא עיר נעימה וכיפית שמכילה בתוכה מגוון רחב של אוכלוסיות. אנחנו אוהבים את הפארקים, הגנים, מערכת החינוך, האווירה טובה. אני חושב שקודם  כל, אם נרצה או לא, הקרקעות פה שייכות למדינה ולא לעירייה. זה יקשה עלינו, אבל זו אחת מעתודות הקרקע היחידות באזור המרכז אז יבנו פה. העיר קמה כדי לתת מענה לזוגות צעירים אבל מהר מאוד היא הפכה לעיר שלא הרבה זוגות צעירים מסוגלים לקנות בה. יותר ויותר יש פה אוכלוסיה מבוגרת וותיקה. היא פספסה את זה. עיר היא קהילה שנבנית מקשרים חברתיים ומתאים משפחתיים שהולכים ומתרחבים. עוד שלושים או ארבעים שנה חשוב לי שהילדים והנכדים יגורו לידי ותהיה המשכיות. פה בעיר זה לא קורה. אני לא חושב שיש הרבה תושבים שיכולים לעזור לילדים שלהם לקנות בית. אני משער שהרבה עוזבים כי אין להם סיכוי לקנות פה בית. זה פספוס. המאבק הזה נכון לכל מי שגר כאן ולא רק למי שאין לו בית. המחירים עלו באופן חסר פרופורציות. בחודשים האחרונים קרה פה משהו מוזר. דירות 3 חדרים שעלו 1.1 מיליון עולות היום 1.6 מיליון. יש גם דירות 4 חדרים, אבל בודדות. משהו פה יצא מאיזון. שוק הדיור כולו השתגע. זה קשור גם למתווכים. מתווכים אוהבים להקפיץ את המחירים בשביל להעלות את אחוזי הרווח. הדירות לא באמת נסגרות במחירים כאלה, אבל המחירים גבוהים. בחודשים האחרונים כנראה שיש איזו הסתערות על מודיעין והרבה משקיעים ניסו לקנות פה בגלל השינוי שכחלון מתכנן כנראה. ההיצע נשאר אותו הדבר אבל הביקוש צמח בשלושה חודשים צמח והמחירים קפצו ב-10% בערך בתקופה קצרה מאוד."

איזה פתרון אתה רואה?

"אני לא איש נדל"ן ולא כלכלן. אני חושב שהאנשים שנבחרו לטובת העניין יכולים לעשות זאת. צריך להציף את השוק בדירות. בונים כל הזמן אבל לא מדביקים את החוסר. הפער הזה נשמר לאורך זמן. לאחרונה יש תחושה שיש תנופת בנייה, אבל אנחנו עדיין ב-30 או 40 אחוז מעל ההיצע. על כל דירה יש שני קונים וזה עוד בלי משקיעים. זה שהפסיקו לבנות דירות 3 חדרים גרם לעלייה. לדעתי המדינה צריכה להפקיע את הקרקעות מכל מיני גופים מעכבים. לפעמים לוקח עשור עד שתוכניות הופכו למציאות. המדינה לא אמורה להרוויח על קרקעות לבנייה עבור תושביה. לא צריכה להיות מדינה סופר סוציאליסטית קיצונית, אבל קרקע לא אמורה להיות מאגר כסף. לכל אזרח יש זכות על הקרקעות פה בארץ. אחד הפתרונות זה לשווק את הקרקעות במחירים הוגנים. כחלון אומר שהמדינה מוכנה להרוויח פחות על הקרקע ולדרוש שהקבלן שיזכה יהיה הקבלן עם המחיר הזול ביותר. כך זה צריך להתנהל בכל מקום  ובכל עיר. אפשר לשלב בין בנייה לאוכלוסייה הממוצעת לבנייה יוקרתית למי שיכולים לאפשר לעצמם, אבל רק במקביל. מי שרוצה יותר שישלם יותר."

מה דעתך על יוזמות כמו מחיר מטרה ודיור למשתכן?

"אני חושב שהפרויקטים של דיור למשתכן נפלאים, אך אחד הקריטריונים הוא שזוג יכול להרוויח לכל היותר 17 אלף ברוטו בחודש. זה מנותק מהמציאות כי זוגות כאלה הם מלכתחילה כאלה שיתקשו לנהל חיי משפחה ולשלם משכנתא ולנהל משק בית, גם במחירים זולים. זה קצת פספס את המטרה. לפיד ניסה לשנות את זה בתקופתו אבל בסוף תמיד מגיעה משפחה עם ארבעה או שישה ילדים ולא גרה בדירה שרכשה. פה במודיעין התפוצצה פרשה מעניינת. חרדים קנו דירות בלי לבוא לראות את הבית. ישב מתווך בבני ברק והציע להם השקעה, הבהיר שהניקוד שלהם גדול, הם זכו במכרז ואז מכרו אותו. קנו בית ב-600 אלף ומכרו בפי שתיים. התחלקו עם המתווך בכסף והמחירים המשיכו לעלות. זה לאו דווקא רע. מה שלא בסדר זה שאנחנו מאפשרים את זה, לא שהם מנצלים את זה. עכשיו אסרו למכור או להשכיר בחמש ועשר השנים הראשונות, כדי לתקן את המצב הזה והממשלה החדשה הודיעה שלחרדים כן מותר יהיה לקנות אותם כבתים להשקעה. אנחנו נמשיך לחיות ככה. גם מחיר מטרה הוא רעיון טוב בבסיס. המדינה לא מחלקת מתנות. דירות ארבעה חדרים אמורות לעלות 1.3 מיליון, אבל לא שמים לב לסעיף קטן שם שהקבלנים  מחויבים לבית של 60 עד 150 מטר. זה אומר שיכול להיות שימכרו דירות 4 חדרים בגודל 80 מטר. זה לא באמת יעיל. גם את זה אני מקבל כחלק מתהליך. המחירים לא יירדו ביום אחד. זה גם לא בסדר כלפי בעלי דירות."

"יש פה 550 דירות שיהיו בפרויקט מחיר מטרה. יגיעו תושבים מרחבי הארץ. לא חייבים לגור בדירה. יתחרו על הדירות הללו ותושבי מודיעין יתחרו כמו כולם. גם משפרי דיור. אנשים מתוך מודיעין לא יוכלו לקבל עדיפות. זו צריכה להיות מלחמה של כל תושבי העיר. אנחנו רוצים שילדינו יגדלו ויגורו בעיר, בקרבת מקום אלינו. עוד בתקופת המחאה גיליתי שבקריית אונו הוקמה ועדה שחצי ממנה אזרחים תושבי העיר וחצי נציגי העירייה ותכננו יחד פתרונות דיור לתושבי העיר. קבעו שבפרויקטים חדשים כמו דיור למשתכן וכו' אחוז מסוים, 20 או 25 אחוז מהדירות יוקצו בעדיפות ראשונה לתושבי העיר. פניתי לראש העיר והוא שלח מישהו שייסע לקריית אונו ויביא את התוצאות. זה התמוסס יחד עם המחאה. זה נושא שהמשכתי לחקור וגיליתי שזה נעשה גם באילת, לא רק על קרקעות פרטיות אלא גם על קרקעות מדינה. גם בהרצליה, כפר סבא, תל אביב, יהוד וכו'. אשתי תושבת יהוד במקור והשתתפנו בהגרלה כשהיא בת ממשיכה של תושב יהוד. הוצעה דירת 3 חדרים ב-750 אלף ₪. כולנו יודעים שבקיבוצים מחלקים בתים על אדמות חקלאיות שהן לא פרטיות אלא חקלאיות. זו קרקע שהמדינה נתנה לקיבוץ לצורך עיבוד הקרקע. זה קורה גם במושבים עם בנים ממשיכים. יש אפליה בין תושבי מקום ללא תושבי מקום בכל מיני וריאציות. בראשל"צ הופקע שטח ציבורי בשת"פ עם המדינה ומינהל מקרקעי ישראל. בנו שני מגדלים עם 500 יחידות עם שכירות מפוקחת על ידי המדינה והעירייה. הקצו שם 15% מהדירות לתושבי העיר. ראש עיריית ראשון עצר את הפרויקט כשהבין שרק 15% הוקצה לתושבי העיר. זה נכון מאוד בעיני. אם אני לא טועה עד היום הפרויקט לא יצא עדיין לפועל. זה מה שאני דורש היום מהעירייה. אני מאוד מעריך את ראש העיר שלנו. הוא מאוד חברתי. הוא מאוד מקשיב ומסייע בפתרון בעיות. כל הפוליטיקאים בעיר, גם מי שאני לא מסכים איתם, הם אנשי עשייה. יש עם  מי לדבר. יש היענות. אני אומר שאם היום בונים 550 יחידות דיור זה נפלא, אבל לפחות 20% או 25% מהן ואולי אפילו 30% יוקצו קודם כל עבור תושבי מודיעין לפי קריטריונים ברורים. מי שגרים פה שנים, שהעיר היא עבורם  הבית והקהילה שלהם, זכאים לקבל עדיפות. העירייה טענה שבגלל שהקרקעות פה שייכות למדינה ולא לעיר, זו תהיה בעיה וזה לא יעמוד במבחן בג"צ בגלל עיקרון השיוויון. אני אומר שאולי זה קצת נכון, אבל זה קורה בעוד ערים, והרבה מאוד שנים בקיבוצים ובמושבים. אין סיבה לא לדרוש את זה וללחוץ כלפי מעלה כדי שזה יקרה. כרגע טוענים שמשרד המשפטים מתנגד. אני מאמין בחיים ביבס ויודע שהוא רוצה. אני חושב שצריך לחץ ציבורי מצד התושבים כדי לתת לו רוח גבית ולסייע לו להמשיך לקדם את זה. הוא מקורב לממשלה ויו"ר מרכז השלטון המקומי, ולכן יש לו כוח. אנחנו צריכים לסייע לו. הוא יכול לעכב היתרי בנייה כמנוף להפעלת לחץ. דיבורים זה יפה, אבל צריכים לראות מעשים ותוצאות בפועל."

עניי עירך קודמים

תמר כאמור מתכנן להמשיך את המחאה, לקיים מפגש של תושבי העיר ולצאת למסע הסברה כדי לסייע לראש העיר להילחם עבורם בכל הדרכים העומדות לרשותו.

גיא, אתה חושב שזה ריאלי?

"מצאתי משפט שהתנהל בשנת 95', פרשת רוזנברג. זה היה קצת שונה, בירושלים. המדינה בנתה שם כך שזה לא אותו הדבר, אבל הוא ביקש שתושבי המקום יקבלו עדיפות על תושבי חוץ. הוא זכה, ויש שם אמירה חשובה מאוד של השופט, ושאם נדע לנצל אותה נכון וללכת איתה קדימה יש לנו סיכוי טוב. השופט קובע שהעדפת בני המקום הסובלים ממצוקת דיור היא חוקית. ועל זה אני נלחם". 

בתמונה גיא תמר. צילום אינגריד מולר