אל ביתם של יעל וחיים רוזן ממכבים, נאספה לפני מספר חודשים עובדת זרה מהודו, יחד עם בתה הפעוטה, שנולדה בלידה מוקדמת. מאז מצאו עצמם בני הזוג בתוך תסריט מטורף שתחילתו ידועה אך סופו עדיין לא ברור.
"לא יכולתי להתעלם"
חיים פנסיונר ויעל עקרת בית ממכבים, הם אנשים עם לב ענק ונתינה אינסופית. לכל אחד מהם אלו נישואים שניים. הוא אלמן אב ל- 4 ילדים בוגרים וסב ל- 8 נכדים, היא גרושה ואם ל- 4 ילדים בוגרים ו- 3 נכדים. הם גם מתפקדים כמשפחת אומנה חמה לשני ילדים מקסימים בני 7 ו- 6 ממוצא פיליפיני. שירה (שם בדוי) הקטנה, גון עורה שחום ועיניה מלוכסנות, מחבקת את יעל, מתרפקת עליה בנשיקות וקוראת לה באהבה 'אמא'. אורי (שם בדוי) שנולד לאם אחרת, עדיין לא חזר מהמועדונית ומאפשר לאחותו מעט זמן איכות פרטי עם חיים ויעל.
השבוע פגשנו את יעל כשהיא מגוללת את הסיפור הבלתי יאומן הבא.
"יום אחד קיבלתי לגמרי במקרה מייל שמחפשים בית חם לעובדת זרה, שצריכה להשתחרר מבית החולים עם תינוקת שנולדה בלידה מוקדמת ואין לה לאן ללכת. לא יכולתי להתעלם מהבקשה, התקשרתי לעובדת הסוציאלית החתומה על המייל והתנדבתי לעזור. היא כמובן שמחה לשמוע שאנחנו כבר מהווים משפחת אומנה לילדי עובדים זרים כך שמבחינתה כבר עברנו בעבר תהליך סינון. העובדת הסוציאלית אמרה לי שכל מה שהאם ובתה צריכות זה חדר ומיטה עד שהתינוקת תחלים, ואישרה לי שלאשה ישנם כמובן אישורי עבודה ושהייה בארץ. לפנות ערב פניתי לבעלי בהודעה: "זוהי הודעה מוקלטת, אנחנו עומדים לפגוש עובדת זרה שיש סיכוי שנהיה הבית החם שלה". כמובן שחיים כבר רגיל לשיגעונות שלי ושיתף פעולה. עוד באותו היום פגשנו את דהנה ולמחרת הגענו לקחת אותה."
דהנה היא עובדת זרה בת 33 מהודו. במשך 17 שנים ניסו היא ובעלה להיכנס להריון ומשלא הצליחו היא החליטה להגיע לארץ לעבוד כמטפלת בקשישים. כעבור 3 שנים נפטר אביה והיא יצאה להודו לטכס הפרידה ממנו. כשחזרה לארץ גילתה שהיא בהריון. דהנה המשיכה לעבוד כמטפלת בקשישים, אך בשבוע ה- 23 להריונה חוותה אירוע טראומתי כאשר הקשישה בה טיפלה נפלה עם הראש על בטנה. אחרי כשעתיים התחילו לדהנה כאבי בטן ודימומים ובסופו של דבר היא נאלצה להגיע לביה''ח, שם אובחן כי לא ניתן לעצור את הלידה המוקדמת והומלץ על הפסקת ההיריון. דהנה התחננה להציל את ההיריון היקר שחיכתה לו כל כל כך הרבה שנים ובבית החולים החתימו אותה על מסמך שמסיר מהם אחריות למצבו של העובר שיוולד.
היהלום שנפגע
עם תום הלידה המוקדמת נולדה התינוקת סקינה סירי (שפירוש שמה מסנסקריט הוא "יותר מיהלום") או כפי שהיא נקראת בקיצור, סירי. משקלה היה 680 גרם בלבד והיא הונשמה וטופלה בפגייה במשך חודשים. לרוע מזלה בגיל חמישה חודשים תקף אותה בפגייה חיידק והריאות והלב שלה קרסו. סירי עברה צנתור ובמשך כשלושה חודשים הייתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ. שם נגרם לה נזק מוחי, נשימתי, והראיה ומיתרי הקול נפגעו. כיום בגיל שנה ושלושה חודשים (!) סירי כמעט ואינה עושה דבר בכוחות עצמה, היא לא מתהפכת, לא מושיטה ידיים לצעצועים, לא מדברת ואפילו לבכות בקול אינה יכולה. היא מוגדרת כ- cp, סובלת משיתוק מוחין קשה, בעיות נשימה, אנדוקריניות, לבביות ובעיות התפתחות קשות.
"כשפגשנו את דהנה וסירי לראשונה עוד לא הבנו בדיוק מה הנזק שנגרם לסירי שהיתה כבר בת 10 חודשים", מספרת יעל. "סידרנו לשתיהן חדר משלהן, עם ארון לדהנה ומיטה לתינוקת וכמובן מקום לכל הציוד שביה''ח חייב אותנו לקחת הביתה, כמו מחולל חמצן חשמלי, בלון חמצן נייד גדול וקטן, מד סטורציה, מכשיר אינהלציה ועוד. בן יום הפכו אותנו למעין ביה''ח נייד".
ההוצאות נופלות עלינו
דהנה אינה דוברת אנגלית רהוטה וכמובן העברית ששגורה בפיה מעטה מאד. היא בקושי מבינה את מצבה של בתה היות וקשה לתרגם לה באנגלית את כל המונחים הרפואיים המסובכים. יעל לקחה על עצמה לקשר בינה לבין כל המטפלים הרפואיים הרלוונטים. אני מסתכלת בקלסר הרפואי המסודר שהיא הכינה, מחולק לחוצצים עם שמות המחלקות: ריאות, אנדוקרינית, נוירולוגית, התפתחות הילד, פזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, עובדת סוציאלית, עיניים, קרדיולוגיה, דיאטנית וטיפת חלב ואני לא מאמינה למראה עיניי. "בכל חודש יש לנו לפחות 10-12 מפגשים רפואיים בתל השומר" היא מסבירה, "מאז הלידה דהנה לא יכולה לעבוד היות והיא לא יכולה לעזוב את בתה לרגע. היא נותרה ללא כסף למחייה, אפילו לא מעט לנסיעה באוטובוסים, לתשלומי קופ''ח או לקניית מזון לעצמה, בטח שלא בשביל לשלוח לבעלה שנותר בכפר העני בהודו. סירי אוכלת אוכל מיוחד שעולה מעל עשרת אלפים שקל בחודש אך קופ''ח מממנת במחיר 770 ש''ח לחודש, הבעיה שלדהנה אין אפילו את הסכומים הללו לתשלום. בנוסף עליה לנהל מלחמות מול קופ''ח להשיג אישורים לטיפולים מיוחדים. היות ואינה מבינה את השפה והיא חסרת אמצעים לקחנו עלינו לעזור לה ככל יכולתינו. הצלחתי להשיג דרך קופ''ח אישור לטיפולי פיזיותרפיה בבית פעמיים בשבוע ע''ח הקופה, אלא שזה מצריך תשלום מראש של 2200 ש"ח שיוחזרו מאוחר יותר. בסופו של דבר כל ההוצאות הללו החלו ליפול עלינו".
כך יצא שיעל וחיים מצאו עצמם מממנים את דמי החבר בקופ''ח עבור דהנה ובתה בסך 200 ש''ח לחודש וכן את ההשתתפות בעלות התרופות לסירי ואת העלות של 770 ש''ח לאוכל מיוחד לתינוקת וכן טיטולים, מגבונים ונסיעות לבית החולים תל השומר בנוסף להחזקתה של דהנה ודמי כלכלתה. "הכי קשה לי עם ההסעות לביה''ח שעולות דלק, חניה וגוזלות זמן רב" מודה יעל, "ועכשיו צריך גם למצוא את הכסף לפיזיותרפיה. בגיל כזה כל יום שיעבור לא יחזור. המח של סירי הקטנה עדיין מתפתח ואסור לדחות כל עזרה אפשרית בגיל צעיר. אנחנו לא יכולים לא לאפשר לה טיפולים אך לא עומדים בהם. אני מוכנה לעזור שעתיים פה ושם אבל לא יכולה לפנות את כל היום, יש לי ילדים ונכדים משלי".
גוזרים את דינה
"במשך 4 חודשים דהנה עברה להתגורר בביתנו ואנחנו פתחנו בפניה את ביתנו ואת ליבנו", מודה יעל, "אנו נותנים לה הכל באהבה", היא מצמידה את ראשה בחיבה לדהנה, "נקשרנו לשתיהן והן בנות בית אצלינו, אך בסופו של דבר אנחנו קורסים תחת נטל העזרה. ביקשנו עזרה ממחלקת הרווחה במודיעין שמטפלת כרגע בהכנסת הילדה למעון שיקומי. למעשה המדינה צריכה לקחת חסות על ילדי העובדים הזרים שנולדו בארץ אך למזלה אנחנו פתחנו את ביתנו וכל החסות עברה אלינו" היא שוטחת את טענותיה. "פה מדובר בילדה חולה ולא רק שלא לוקחים עליה את כל האחריות, השבוע היינו במשרד הפנים ומסתבר שהם רוצים לשלוח אותה בחזרה להודו. ברור לנו ששם היא תגיע במהרה לרחוב ולא תשרוד. כשהילד שלי חזר מצונן מהגן, התינוקת נדבקה בווירוס ומיד אושפזה בביה''ח. אם זה יקרה בהודו דהנה לא תוכל לממן אשפוז בבית חולים וסירי מיד תמות".
בחודש יוני האחרון פגה אשרת השהייה והעבודה של דהנה בארץ. משרד הפנים סירב להאריכם. "גם כשהרווחה תסדר לילדה מקום בגן, עדיין לדהנה אין אישור שהייה בארץ ולא אישור עבודה. לא ייתכן שהילדה תהיה במעון שיקומי מטעם העיריה ואמה לא תוכל להחזיק אותה ולא להתפרנס. יוצא גם שאנחנו עוברים על החוק בכך שאנו מחזיקים אותה. עורכת דין מטעם הקליניקה לזכויות המהגרים פנתה למשרד הפנים וקיבלה אישור שהעניין בטיפול. התשובה יכולה לקחת כמה חודשים ומה יקרה אם מחר יעצרו אותה ברחוב? ואיך היא תעבוד? בסניף משרד הפנים בחולון הודיעו לנו השבוע שמבחינתם צריך לגרש את האמא והילדה בחזרה להודו ושם גורלה של הילדה יחרץ. לטענתם דהנה כבר קיבלה הארכת שהייה אחת ועכשיו היא צריכה לחזור לארץ מוצאה. הסברנו שמדובר בסכנת חיים. אמרנו לפקידה "המדינה השקיעה אלפי שקלים בהצלת התינוקת וכעת אתם רוצים לשלוח אותה להודו? הרי היא מיד תמות שם. מי יטפל בה אפילו נשימתית?" ובתגובה היא ענתה לנו "אם הילדה בבית ולא בבית חולים כנראה שאינה בסכנת חיים". אנחנו באמת לא מבינים, המדינה השקיעה כל כך הרבה כסף, חודשי אשפוז, תרופות וטיפולים בילדה קטנה ועכשיו כל זה ירד לטמיון? דהנה התגוררה בבית החולים במשך חודשים ארוכים בשעה שבתה היתה מורדמת וכעת רוצים לשלוח אותה להודו, למקום בלי מזגן או חימום, בלי אוכל ותרופות, חשמל או גז? זה פשוט לשלוח את הילדה אל מותה.
אני מבינה שהמדינה לא רוצה לקחת אחריות אבל יש מקרים נדירים שמחייבים התחשבות. דהנה לא מעוניינת להישאר פה לתמיד, בסופו של דבר כשבתה תתחזק היא תשמח לחזור להודו, אך בינתיים מצבה של סירי מחייב לתת לה טיפולים רבים ודהנה חייבת לעבוד. היא רוצה את טובת הילדה וגם את טובת בעלה שמתגעגע אליה ולבתו שלא זכה עדיין לראות. אין לבעלה אשרה ולא כסף לבוא לפה ויותר מכך אין לו אפילו כסף לקנות עדשים למאכל ,ואילו היא לא יכולה לפרנס את עצמה ואת הילדה, זו סיטואציה לא נורמאלית. אם דהנה הייתה יכולה אפילו לעבוד במשרה חלקית היא הייתה יכולה לממן קודם כל את האוכל היקר של בתה".
טיפולים משקמים
כשיעל מסבירה על סיכויי השיקום של סירי, היא יודעת על מה היא מדברת. היא עברה דרך מאד לא פשוטה עם שני ילדי האומנה שלה שסבלו מבעיות רפואיות רבות וקשות. "אנחנו עצמנו קיבלנו לאומנה את הבן שלנו שכיום בן 6, כשהיה בגיל 4 חודשים במצב של פגיעה מוחית. הרופאים לא נתנו לו סיכויים להיות ילד רגיל אך היום עם הרבה חום ואהבה וטיפולים רבים ביניהם גם אלטרנטיביים, הוא ממש ילד רגיל. אנחנו חושבים שגם לסירי מגיע אותו סיכוי. השגתי לסירי טיפול בשיטת ורדי בהתנדבות. טיפול פיזי אלטרנטיבי מאד יעיל שעובד על פיתוח המח, השרירים והעצבים ומעורר את הגוף של הילדה לתפעל את עצמו. תביני", היא אומרת, "עד לפני חודש סירי לא חייכה, היא עדיין לא יכולה לאכול אוכל מוצק, צריכה להיות צמודה לחמצן וצריך להסיע אותה לכל מקום. היה ויכוח בין המחלקה להתפתחות הילד ובין רופאת הריאות. אלו אומרים שחייבים לשלוח אותה למעון שיקומי, לסביבה עם ילדים ואילו הרופאה טוענת שכל מגע עם ילדים יפגע בבריאותה. כרגע דהנה יושבת בביתנו עם בתה, מבוהלת מכל הרעה במצבה, אין לה חיי חברה, לא כסף לצאת לקניון, לא אפשרות להתרחק מבתה. במשך חודשים היא התגוררה בביה''ח והיה לה גיבוי רפואי לכל בעיה, כרגע אם אנו לא בבית היא מאבדת את העשתונות".
יעל מחבקת את דהנה ואת סירי. היא כ''כ רוצה לעזור אך מבינה שהיא נמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית ומשוועת לעזרה. היא מנסה לחשוב על כל דרך שתאפשר לדהנה שהייה בארץ ועבודה עד שבתה תצא מסכנת חיים בגלל מצבה הנשימתי הקשה ותוכל לחזור להודו. "הצענו את עצמנו כמשפחת אומנה לילדה וכך אמה תוכל להישאר לגור פה ותחזור לעבוד ולפרנס את עצמה אך מבחינת הרשויות לא התאפשר. איכשהו הסיטואציה הקיימת מתאימה להם, כרגע דהנה מתגוררת בביתנו ללא אומנה אך לנו זה קשה. אנחנו מבקשים עזרה מכל מי שהסיפור נוגע לליבו ויכול להואיל במשהו לדהנה ולבתה או לקדם את ענינה במשרד הפנים."
(צילום : אינגריד מולר)
