"אם לא נתעשת היום, אז בעוד שנים נביט אחורנית ונרגיש פיספוס גדול בכך שלא עזרנו לסבים ולסבתות שלנו שעברו את השואה". כך אומר ד"ר אלעד ויזל, בן 35 מכפר האורנים. ויזל הוא רופא משפחה בקופת חולים מכבי, שהחליט לפני מספר חודשים ליזום פרוייקט התנדבותי גדול לסייע לניצולי שואה חברי קופת החולים שבה הוא מועסק.

ביום השואה האחרון, כשהיה מוצב כרופא בשייטת הסטי"לים של חיל הים, ישב ויזל וקרא עיתון. בעיתון פורסם דו"ח מצב ניצולי השואה בישראל. ואז "נפל לו האסימון". הוא הבין שכרופא יש לו את האפשרות והאמצעים לעזור לניצולי השואה שעדיין חיים בינינו. באותו יום ממש הוא החליט להרים את הכפפה וליזום פרויקט חסר תקדים בארץ, במסגרתו רופאי משפחה מתמחים בכל הארץ יתנדבו לסייע לניצולי השואה.

"אנחנו רוצים לדאוג שמצבם הרפואי של ניצולי השואה יימצא במעקב, שהניצולים אכן מבצעים את  הבדיקות הנדרשות ובקופת החולים נמצאים עם יד על הדופק בנוגע לנטילת התרופות שלהן הם זקוקים, ושהם מצליחים לתפקד ברמה היומיומית, מתקשרים ובכלל לבדוק שמצבם הכללי הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית הוא טוב", הוא מסביר את הרציונל שמאחורי התוכנית. "במסגרת הפרויקט כל רופא מתנדב יגיע לפחות פעמיים בחודש לביתו של ניצול השואה ויערוך לו ביקור של שעה או יותר. במסגרת הביקור יערוך לו בדיקה רפואית אך גם יבדוק את סביבת מחייתו, קשריו החברתיים, שביעות רצון מהמטפלים בו ועוד. באופן טבעי יווצרו גם קשרים אישיים בן הרופא למטופלים ובמסגרת הפרויקט אנחנו מאמינים שהקשר לא יגמר בביקור בית אחד".

הבנתי איך נולד הרעיון. אך כיצד נולדה התוכנית?

"אני דור שלישי לשואה וכל חיי גדלתי על הסיפורים של סבא וסבתא שלי והרגשתי חוסר אונים בכך שלא יכולנו להיות שם ולעזור להם. כשגדלתי והתחלתי לעסוק ברפואה הבנתי ושמעתי מהרבה בנים שגם הם חולקים את תחושת חוסר האונים הזאת, שהפכה למטרידה".

ואז מה קרה?

"למזלי, בתחום הרפואה שבו אני עוסק, יש לי יכולת רבה לסייע. במיוחד כרופא משפחתי. לאחר הרבה שיחות והרבה מחשבות והכנה החלטתי שיש מקום לעשות מעשה והתחלתי לארגן את המבצע".

זה הזמן להסביר מהו ה"מבצע"…

"אני רופא משפחה בתקופת התמחות בקופת חולים מכבי, וככזה אני רואה את הצרכים של ניצולי שואה מבוגרים, מהבחינה הטיפולית והרפואית בכלל. אירגנתי קבוצת רופאים שבהתנדבות, מעבר לשעות העבודה הרגילות שלהם, הסכימו לבצע ביקורי בית בקרב ניצולי שואה. מה שנקרא 'ביקור עומק'.  כלומר – לשבת עם הפציינט שעה שעה וחצי, בנחת, בביתו, לשמוע את כל מה שמציק לו, לערוך את כל הבדיקות הנדרשות ולטפל בו בצורה יסודית הרבה יותר".

במרפאות הם לא מקבלים את הטיפול היסודי?

"מקבלים, אבל בכל זאת יש הבדל. כשאני בא לביקור בית זה גולש להרבה מעבר לרפואה. פתאום מתגלות בעיות אחרות. השיחה גולשת לענייני בדידות, לפחדים, לחששות ולהרבה עניינים נפשיים. כולל חלומות ביעותים, דיכאונות, מחשבות על המשפחה שנכחדה, על חברים שאינם".

איך כרופא אתה יכול לעזור בנושא הזיכרונות?

"הגיע אלי למרפאה לאחרונה ניצול שואה בן 86 עם היסטוריה עשירה במשפחה של מחלת סרטן המעי הגס. בלי להיכנס לפרטים הוא סיפר על שינויים בהרגלי היציאות שלו והוא חשש שהנה – סרטן המעי הגס מגיע גם אליו. אז הוא סיפר לי שהמחשבות בתקופה האחרונה על סרטן המעי הגס הזכירו לו את שני אחיו שנספו בשואה ושהוא חושב עליהם יותר ויותר כל הזמן. הבנתי שזה משפיע עליו מבחינה רגשית, מה גם שלהוריו היה כנראה סרטן מעי גס".

ומה עשית?

"כאן אנחנו מערבים את הטיפול הקונבנציונלי של בדיקות ומעקב לאפשרות שיש לו אכן סרטן המעי הגס, ובנוסף גם טיפולים רגשיים להפחית חרדות ולייצב את מצבו הנפשי הקשה".

נניח שבא אליך ניצול שואה שמתלונן על כאבים רגילים כמו כאבי גב. לא כל דבר קשור לשואה ולטראומה…

"מבוגר שמתלונן על כאבי גב זה בסדר, כי לרוב האוכלוסיה יש כאבי גב, ודאי בגילאים האלה. אפשר כמובן לטפל בכאבים ולהפחית אותם בעזרת תרגילי פיזיותראפיה או תרופות. אבל אני תמיד עורך בירור יסודי ומעמיק יותר ואני מגלה אצל הניצולים הרבה גורמים ריגשיים שמשפיעים על הכאבים העכשוויים. אני פשוט מתחיל לחפור ובודק ושואל ולא תאמין לאלו סיבות שורשיות אני מגיע".

והם נפתחים לספר לך?

"תתפלא כמה ניצולי שואה צמאים לקשר ולשיחות. תחושת הבדידות שלהם היא אולי התחושה הקשה ביותר. ודווקא כאלה שיש להם משפחות, רבים מהם חשים בודדים. הנכדים באים לבקר לעיתים רחוקות, הילדים גרים בערים אחרות, עסוקים בקריירה ובמשפחות שלהם, שלא לדבר על ניצולים ממש בודדים, ללא משפחה. ויש כאלה".

זה טבעי שיהיו בגיל כזה מחשבנות סופניות, לא?

"כן, אבל במקרה של אותו ניצול, המחשבות על המצב הרפואי הביאו אותו להצפת זיכרונות ילדות מאחיו שנרצחו ומהוריו וזה החזיר אותו לימי הילדות. זה כבר מצב נפשי, שבביקור רגיל במרפאה לא מאפשר להגיע לעומק כזה. בביקורי הבית אתה יכול כרופא לשמוע את הסיפור ולחשוב מה עושים בנוסף לטיפול הרגיל".

ומה אפשר לעשות?

"אפשר לערב בזה את מערך העובדות הסוציאליות של הקופה, אפשר לטפל בתופעות הדיכאוניות, בהשלכות הנפשיות של הניצולים, מהיבטים רבים, ולזה אנחנו ניגשים עכשיו". 

בודדים, גם כשיש משפחה

עד כדי כך המצב הפיזיולוגי קשור למצב הנפשי?

"אצל אנשים שעברו טראומות בהחלט כן. וניצולי שואה  עברו טראומה שאין כמוה. לפעמים עולים גם סיפורים שלא ממש קשורים לרפואה נטו, אבל משפיעים על מצבו הנפשי של הניצול.     כשהכנתי את הפרוייקט עשיתי שיעורי בית וגיליתי כי מחצית מניצולי השואה בישראל מדווחים על בדידות, למרות ששישים אחוז מהם בעלי משפחה. כך ברור לי שהמצב הגופני של הניצולים קשור מאד למצב הנפשי".

איך למשל?

"בשיחות עם ניצולים מתברר לי שלפעמים יש דברים, כמו למשל מכתב שהניצול קיבל מגוף ממשלתי או רשות בעניין בירוקרטי מסויים שבעזרת מכתב פשוט של עורך דין, או טלפון לאותו גוף, הבעיה נפתרת. אבל בינתיים זה מטריד את הניצול, משפיע על מצבו הנפשי, הוא לא ישן. הוא לא רגוע. הוא חסר אונים ולא יודע מה לעשות".

במה אתה כרופא יכול לסייע בכך?

"אני מגייס עכשיו עוד גורמים לפרוייקט, כמו עורכי דין שיסייעו אף הם בביקורי בית אצל הניצולים, לסיוע בכתיבת מכתב למשל, או ייעוץ פשוט כיצד לפתור בעיה. סיוע כזה יכול להשיב לניצול את שלוותו וזה חשוב מבחינה בריאותית".

כמה רופאים כבר התגייסו למבצע?

"קיימנו בשבוע שעבר כנס ותדריך לרופאים המתנדבים. השתתפו כחמישים איש, כולל עובדות סוציאליות של מכבי שמצטרפות למבצע. אנחנו מתחילים כאן באזור השפלה ומודיעין ואחר כך נרחיב  את הפעילות לשאר המחוזות של מכבי".

לא נשאר להם זמן רב

אירוע פתיחת הפרויקט התקיים ביום חמישי שעבר במטה מכבי בתל אביב, בהשתתפות הרופאים המתנדבים, פרופסור נחמן אש (מנהל חטיבת הבריאות במכבי), האחראית על תכנית הרופאים המתמחים במכבי, ד"ר אלעד ויזל וסבתו וגם דורה רוט – לוחמת זכויותיהם של ניצולי השואה בארץ שהעבירה הרצאה מרגשת לנוכחים.

אלעז – הכל התחיל מהסבתא הפרטית שלך?

"כן. סבתי ילידת הונגריה שנשלחה לאושוויץ ושרדה את מחנה המוות. סבי יליד צ'כיה ונשלח לסיביר והם נפגשו אחר המלחמה ועלו לארץ. הם חיו בקיבוץ כפר רופין והבאתי את סבתי לכנס שהיה בשבוע שעבר".

מה קרה דווקא עכשיו?

"פשוט נפל לי האסימון. פתאום ראיתי והבנתי שאני, כדור שלישי, חייב לעשות משהו למען הדור ההוא. אלה השנים האחרונות שלהם עלי אדמות והזמן קצוב. גיליתי שכל יום נפטרים בישראל כארבעים ניצולי שואה. לחיים לא נותר עוד זמן רב. כאן אי אפשר לומר 'השנה אין תקציב, בוא נדחה לשנה הבאה'. זה לא הולך. ואני בסך הכל רוצה שהניצולים יחיו בכבוד את שנותיהם האחרונות ושימותו בכבוד והרגשתי שאני חייב לעשות משהו, אחרת זה יהיה פיספוס גדול מבחינתי, כי בזכותם אנחנו חיים. זה הדור שהקים את המדינה וזה הסיפור של העם היהודי".

בתמונה: ד"ר אלעד ויזל וסבתו הפרטית, בעצמה ניצולת שואה (צילום פרטי)