כשנכנסים לדירתה הצנועה של ציפי הראל במודיעין, נתקלים במזרנים צבעוניים פרושים על רצפת הסלון ומסביבם ארגזי צעצועים. על החלונות תלויים וילונות צבעוניים ופרחים על הקירות. על קיר המסדרון מוצמדות מאות תמונות של ילדי המשפחתון שלה לאורך השנים. בשידה שבכניסה מוצגות שלל עבודות האומנות בעץ של בעלת הבית. דירה קטנה שכולה עולם הילדים ויחד עם זאת מכילה המון נתינה.

בחדר השינה ובממ''ד מסתתרים ארגזים מלאים ציוד למסירה, בגדי תינוקות, עגלת טיולון והמון שקיות מלאות בגדים, שכולן הובאו אליה על ידי אנשים טובים. הראל (63) מטפלת ובעלת משפחתון במודיעין, מקדישה את רוב יומה לטיפול בילדים. בערב, כשיש לה קצת זמן לעצמה, היא מתיישבת על המחשב ומתחילה לסרוק את אתרי המסירה. עם טמפרמנט של אשה צעירה, היא טסה במרחבי הרשת, מאתרת נזקקים וטווה את הקשרים שיביאו מזור לחוסריהם.  "הגיל הוא לא מגבלה" היא טוענת, "מבחינתי הגיל תקוע בתעודת זהות. לאהבה אין גיל וגם לא לעשיית מצוות. בקבוצות בפייסבוק שאני חברה בהן אני בין המבוגרים אבל אני אוהבת זאת. מי שלא חושב על הגיל כל הזמן נשאר צעיר לנצח".

בייביסיטר אולטימטיבית

הראל גדלה בבית דתי, בגבעתיים על גבול בני ברק. למודיעין עברה בעקבות בתה לפני כ- 12 שנה. כיום היא גרושה, מפרנסת את עצמה ועושה ככל יכולתה לעזור ל-3 ילדיה ו-11 נכדיה. "מאז ומתמיד עבדתי עם תינוקות. אני חושבת שאני המצאתי את רעיון הבייביסיטר" היא מצחקקת, "מגיל צעיר שמרתי על ילדים. כמה שנים ניהלתי מחלקה בשילב. הגעתי למודיעין כשבתי ילדה תאומות ולא התחבר לי שמישהי אחרת תגדל אותם כשכל חיי אני עם ילדים. החלטתי לפתוח משפחתון, כך אתפרנס וגם אעזור לבתי. מאז גידלתי רבים מילדי מודיעין. אני טוענת שאם את רוצה לעבוד ועושה את העבודה מהבטן את יכולה. תמיד הילדים בראש דאגתי ואני גם בייביסיטר של רוב הילדים במשפחתון שלי. אני באה ממשפחה שבה מושג הנתינה היה מרכזי בבית. להוריי ניצולי השואה היה חשוב לעזור לאחרים. לאבי היה מפעל אלומיניום והוא היה תורם לכל מי שנזקק. גם לי תמיד היה חשוב לעזור כמיטב יכולתי, אבל לא ברמה הזו כמו היום. אני חושבת שלא הייתי מודעת אף פעם למצבם העגום של האנשים. התחלתי בקטן דרך המחשב ונשאבתי לעולם המצוקה והחסד".

עולם ומלואו במחשב

"עוד לא עברה שנה מאז למדתי להכיר את המחשב", היא מבהירה, "כל הזמן ראיתי את הילדים והנכדים שלי מול המחשב ולא הבנתי מה יש להם לעשות שם כל כך הרבה זמן. אבל בשלב כלשהו הרגשתי שאני נמצאת הרבה לבד, התחיל החורף ונמאס לי לשבת בערבים מול הטלוויזיה בלי לעשות כלום. התייעצתי עם בני שמתעסק במחשבים, אולי כדאי ללמוד לעבוד קצת על מחשב והוא אמר שימצא לי משהו. בסופו של דבר הוא הביא לי מחשב משומש וכששאלתי איך אלמד להפעיל אותו הילדים אמרו לי: "אמא, תלחצי על כל הכפתורים וככה תלמדי." לקח לי חודש עד שהעזתי לגעת במחשב. הנכדים שמגיעים אליי כל שבוע היו יושבים ומשחקים ואני פחדתי אפילו להדליק את המסך. קיבלתי שוק כשראיתי שיש להם שיעורים על המחשב. אני אשה מודרנית אבל במכשירי חשמל אני סתומה על כל הראש. בסוף החלטתי להעז. הפעלתי אותו והתחלתי ללחוץ על הכפתורים. בהתחלה עשיתי המון שטויות. בתי כעסה שכתבתי דברים מביכים על הקיר שלה בפייסבוק אבל לאט לאט התקדמתי. יום אחד הגעתי לדף שנקרא "עזרה הדדית" והשם משך אותי להכנס. במשך 4 ימים ישבתי על הדף, עברתי על הכתוב מלמעלה עד למטה, העיניים נשרפו לי מרב צפייה. היום אני חברה בקבוצה הזו וגם בקבוצות נוספות. גיליתי עולם ומלואו ונסחפתי פנימה."

גם אני יכולה לעזור

עבור הראל המושג "עזרה הדדית" הוא בעל משמעות אישית. היא אינה שוכחת את ימי המחאה החברתית, כאשר המצב הכלכלי הקשה הגיע גם לפיתחה והיא נותרה ללא פרנסה. "היתה תקופה שלא הגיעו ילדים חדשים, המשפחתון הפסיק לפעול ולא הצלחתי להשיג מספיק כסף כדי לשלם את דמי השכירות עבור הדירה בה אני מתגוררת. למזלי, מי שבא לעזרתי, היו שתי אחיות תאומות ממודיעין, שרית קליין ואורית גפן. הבן של אחת מהן גדל אצלי במשפחתון והיא הכירה אותי. תוך יום הן ארגנו מכירה של עבודות האומנות שאני עושה, והכסף שנאסף עזר לי להתאושש. תוך חדשיים מצאתי ילדים ובניתי מחדש את הגן. עד היום אני בקשר עם השתיים בחגים ובשמחות. העזרה הזו השפיעה עליי מאד. הידיעה שאנשים טובים דאגו לי, גרמה לי להבין שגם אני יכולה לעזור לאחרים.

"רוב האנשים מעלים היום ברשתות החברתיות כל דבר שיכול להציג אותם לאחרים. תמונות של עצמם בביקיני, של השולחן שהם עורכים לחג, של הטיול שעשו בחו''ל. אני לא אוהבת לחשוף את עצמי, אני הרבה יותר מופנמת. אפילו תמונת פרופיל אין לי בפייסבוק. האינטרנט והפייסבוק הם עבורי כלי כדי לתרום לאחרים. זה מה שמצא חן בעיניי. למדתי להשתמש בהם לצרכיי."

בחודשים שעברו מאז גילתה את העולם הווירטואלי, הספיקה הראל להיחשף לאתרים ודפי פייסבוק רבים, שעניינם מסירת חפצים, עשיית חסד ועזרה הדדית. מבט חטוף ברשימת הקבוצות בהן היא חברה מעלה את הכותרות: "תרומות ומעשים טובים", "מתנות מודיעין", "פשפשוק למסירה", "עזרה מהלב", "מוסרים ומקבלים באהבה", "מסירה לילדים ותינוקות", "מלאכים מאכילים נזקקים" (סלי מזון לניצולי שואה וקשישים ערירים), "בינינו-אחד בשביל כולם", "דברים למסירה /מכירה במודיעין מכבים רעות" ועוד. "אני אוהבת להסתכל על צירי הזמן של אנשים אחרים ובודקת באיזה קבוצות הם חברים וככה מגלה עוד ועוד קבוצות. כל הזמן מאשרים אותי. לימדו אותי איך להקפיץ פוסטים של דברים שאני מחפשת או רוצה למסור לראש הדף וככה אני שומרת שכל הזמן יראו מה אני מחפשת. רוב השבוע חדר השינה והממ''ד שלי מלאים ציוד למסירה. אם מישהו מעלה פוסט של בקשת עזרה אני מצטרפת ומציעה מה שאני יכולה לעזור. בדרך אני הולכת לפי תחושת בטן. בראש השנה הגעתי לפרסום בדף ה"פשפשוק" של קבוצה סגורה בשם "קצת אחרת". בדף פירסם  אב חד הורי לילדה בת 7 שביקש בגדים עבור בתו. העליתי את הבקשה בעמוד "דברים למסירה /מכירה במודיעין מכבים רעות" ומיד התחילו לזרום אליי בגדים מאנשים בסביבה שאני בכלל לא מכירה. כשיצרתי איתו קשר הבנתי שמדובר בעולה חדש משיקגו, גרוש ואב לילדה, שחסר לו ציוד רב לדירה החדשה שהם עברו אליה. תוך זמן קצר השגתי לו בעזרת תושבי מודיעין ציוד בכמות שלא היתה מביישת חנות: מכונת כביסה חדשה, שולחן נפתח עם 4 כסאות, ממכבים תרמו לי שולחן כתיבה עם ספריה גדולה וכמובן המון בגדים חדשים לו ולבתו. האבא לא הפסיק להודות לי. נקשרנו מאד והבטחתי לו שאאמץ אותו ואת בתו. הוא קורא לי הדודה שאין לו. כעת אני מנסה להפעיל את האנשים שהכרתי באתרים כדי לעזור לו למצוא עבודה".

עיר של צדיקים

"תושבי מודיעין והסביבה הם צדיקים" משבחת ציפי את אנשי העיר. "אני צדיקה קטנה לידם. במודיעין יש אנשים נשמות שלא מהססים לתרום". תוך כדי הראיון נשמעת דפיקה על הדלת ומופיעה אשה צעירה עם שקיות עמוסות בגדים לילדים ותיקי בית ספר. "איזו צדיקה, מתפעלת ציפי. "יותר מוקדם היום הגיע אליי אדם עם ערימת משחקים חדשים לגמרי, שני סטים סגורים של סדינים, ציפיות ושמיכות צמר.  שלחתי אותו הביתה עם צלחת מלאה עוגות, לא נעים לשלוח אותו בידיים ריקות. ביום ראשון אמור להגיע אליי מישהו מחדרה שעובד בקריית ספר , עם רכב ריק לאסוף המון ציוד שאספתי לנזקקים בחדרה. את יודעת כמה אמהות יחידניות יש בעניין הזה?" היא זורקת לעברי שאלה, "חצי מהקבוצות הן אמהות חד הוריות שנזקקו לעזרה ועכשיו רוצות לתרום לאחרים, כולן מעוניינות לעזור בעצמן. אני עובדת קשה כל החיים ואף פעם לא מבקשת דבר לעצמי. בימים אלו אני מנסה להשיג מימון עבור אמא יחידנית מאזור המרכז, אם לילדה בת שלוש, שנשארה ללא עבודה, גרה בשכירות וסובלת ממחלה הפוגעת במערכת החיסונית. היא פרסמה בקשה לעזרה באתר "תרומות ומעשים טובים" בשם בדוי, אחרי שעברה את אישור מנהלי האתר שבדקו את סיפורה, לראות שהיא לא שרלטנית. היא ביקשה עזרה במציאת עבודה ובאוכל. היו המון תגובות לפוסט, פניתי אליה בפרטי והצעתי לה עזרה. היא מספרת שמביאים לה הרבה דברים הביתה. מישהי הביאה לה טרנינגים חדשים הביתה ומוצרים יבשים. אתמול בערב היה לי פה ציוד רב שהעברתי לה דרך בת דודתה ממודיעין. הבחורה עמדה אתמול בפני ניתוק החשמל. בעזרת אחותי, בני וחברים, אספנו יחד 500 ש"ח ושילמנו לחברת חשמל חצי מהחוב שלה. במקום לנתק אותה אתמול הסכימו לאשר לה חשמל עד 27/10. אני לא מאמינה שעד אז היא תמצא עבודה. כרגע נשארו לה 700 ש''ח שעליה להשלים ואנחנו מחפשים תורמים לתשלום החוב".

בחודשים שהיא מתעסקת עם תרומות לנזקקים הספיקה ציפי לדאוג לעשרות אנשים שחיפשו ציוד מתאים, לעיתים מצבם היה קשה במיוחד. "היום קיבלתי פנייה מיו''ר הנהגת ההורים של אחד מבתי הספר היסודיים באזור, שכתבה לי הודעה אחרי שראתה אותי בפייסבוק. בהודעה היא מבקשת עזרה לכמה משפחות מביה''ס, שזקוקות לאוכל וביגוד. לא ייאמן איך היא הגיעה אליי. אני צריכה לברר במה מדובר, אולי דרושה כאן עזרה יותר מקיפה של הרווחה."

"אין דבר שממלא אותי יותר מכך שאני עוזרת למישהו" מודיעה לי הראל ואני מאמינה לה. "אני ממש לא רוצה להיות הרב סגל ולא לקחת את מקומו. אין לי זמן לזה ויש לי את חיי הפרטיים וגם הילדים שאני מטפלת בהם. אני מעדיפה לבחור בעצמי למי לעזור ולמי לתרום על פי תחושת הבטן. אני עושה ככל יכולתי אבל חייבת שיהיה לכך גבול. לא רוצה שידפקו על דלתי בכל שעה ביום אבל כשאני מגלה שמישהו זקוק למשהו מסוים אני שמחה להעלות את הבקשה שלו ולקבל עבורו ציוד. כל החגים ישבתי לבד בבית ומיינתי בגדים שניתנו לי למסירה. כשכולם ישבו סביב שולחנות החג אני ישבתי ומיינתי בגדים. חסכתי קלוריות וגם עשיתי מצווה ביחד. הגב לא הפסיק לכאוב לי אחרי שמיינתי 12 שקיות כתומות ועוד 2 קרטונים מלאים בגדים. שפכתי את כל הציוד על המיטה שלי, אמרתי שעד שלא אראה את הסדין האדום מתחת אני לא אפסיק לקפל. לקח לי כמעט 4 ימים למיין ותוך כדי תרמתי לאנשים שהגיעו אליי.

בעקבות פוסט שעלה לפני כחודשיים וביקש עזרה לחיילים בודדים התחלתי לעזור גם להם. איתרתי חייל בודד שביקש מיטה זוגית וארון כדי לישון בסוף השבוע כשמגיע הביתה מהצבא. בעקבות התגובות הרבות לבקשתו הבנתי שמדובר בעשרה חיילים בודדים שגרים בשתי דירות. לפני כשבוע עמדו אצלי מיטות נוער וחמישה מזרנים זוגיים שנשלחו לחיילים והשגתי להם מכונת כביסה חדשה".

לא בונה על הלוטו

"הלוואי ולא יהיו נזקקים ורעבים ולא נצטרך לעזור לאף אחד ורק לשבת על כוס קפה ולצחוק", מתפללת הראל. אנחנו בקבוצות הנתינה בפייסבוק אומרות אחת לשנייה: "אם נזכה בלוטו נעזור לזאת וזאת", אבל אני אומרת: "אני לא שולחת לוטו, איך אזכה? כנראה שאמשיך לזכות רק בעשיית מצווה."

אני לא חושבת על עצמי שאין לי בית ואני צריכה לדאוג לצרכים שלי כמו טיפולי שיניים יקרים. אני בסוף סולם העדיפויות, יותר חשוב לי לדאוג לאחרים. לא פעם מסרתי בגדים משלי. לצערי היו גם מי שניצלו זאת. היתה מישהי שבאה לקחת ממני סלי מזון וביגוד עבור אמא יחידנית. חלק מהציוד היה בשווי קניה של 250 ש''ח שיצאו מכספי הפרטי ובגדים שלי, חלקם מחוייטים וסוודרים חדשים, ושל חברים ממודיעין שתרמו עבור האם. לצערי היא לקחה את הציוד למסירה לנזקקים אחרים שאיני מכירה ולא להם דאגתי. כל אחד מוסר ציוד על פי תחושת הבטן. בדרך אני מגיעה לסיפור של מישהו נזקק ואני אוספת עבורו מה שצריך. אני מתחילה מכך שנתקלת בפוסט מסוים שנוגע לליבי ולאט לאט אני מתחברת לאנשים. אם מישהו מפרסם משהו ואני רואה שאני יכולה לעזור אני שמחה לעשות זאת. היו לי השבוע בבית 8 שמיכות, 4 כריות, כיריים חשמליות, כיריים גז שישבתי עם צמר פלדה לנקות כמו חדש, כלי אוכל, מגבות רחצה ומטבח חדשות, אביזרי מטבח ומצעים. כל הציוד מילא את הבית עד שהעוזרת לא הסכימה לבוא לנקות. לשמחתי הציוד נמסר בשנייה לנזקקים. לצערי כל הזמן יש נזקקים חדשים."

 צילום: אינגריד מולר