יעל איילון משמשת כקצינת נפגעים כבר למעלה מ-30 שנה בהתנדבות. בחגים היא מתייצבת ביחד עם שאר הצוות (המשרת בסדיר ובמילואים) בבתיהן של המשפחות השכולות. במבצע 'צוק איתן' היא היתה כחצי שנה במילואים ובתום המבצע קיבלה אות הוקרה והועלתה לדרגת סגן אלוף. הצורך להתנדב מהווה חלק בסיסי בחייה והיא הייתה גם מראשוני המתנדבים ב'סיירת הורים' במודיעין וניהלה את תכנית 'עיר ללא אלימות' (2010-2012).
בשיחה איתה, מדברת איילון, על הרגעים הקשים בליווי המשפחות השכולות אך גם על הסיפוק הגדול בעבודתה, על האופטימיות ועל הנתינה וההתנדבות כמקור להעצמה וכוח.
הבית של יעל
את יעל אני פוגשת בביתה. היא בת 53 תושבת רעות מזה 25 שנה, נשואה ואמא לארבעה. כשהיא מקבלת את פני היא בדיוק אחרי שיחת טלפון עם הלום קרב שנפצע במלחמת יום כיפור. איילון: "יש לנו שיחות כל יום, ולפעמים גם פעמיים ביום. אני בקשר איתו משנת 1997, ובכל יום זכרון אני גם מלווה אותו לטקס בלטרון". בכניסה לביתה ניצבת שידת עץ מרשימה, אותה בנתה יעל כחלק מתחביב נגרות. על השידה מונחת תעודת הוקרה על תרומתה בהקמת בית יד לבנים במודיעין.
מאיפה ספגת את רוח ההתנדבות?
"גדלתי בחולון להורים קיבוצניקים לשעבר (מקיבוץ משמר דויד) אבא היה סוכן ביטוח ואמא היתה מורה למלאכת- יד.הייתי הבת השניה במשפחה עם אח בכור ואחיות תאומות שקטנות ממני ב-9 שנים. גדלתי למשפחה ציונית ארץ ישראלית טיפוסית שאהבה לטייל בארץ, אני זוכרת חופשות משפחתיות על שפת הכנרת בהם הקמנו אוהלים, ערבי שירה בציבור והרבה טבע. את רב החופשות בילינו בקיבוצים אצל חברים של ההורים. היו לי סבא וסבתא שהקדישו את חייהם להתנדבות ועשו זאת עד יומם האחרון. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי יוזמת ומארגנת מסיבות לילדים מהחינוך המיוחד, וסוחפת יחד איתי את כל החברים. התנדבתי במשפחה שהיו בה ארבע בנות חירשות עזרתי להן בשיעורים ושיחקתי איתן. כנערה גדלתי בתנועת הצופים ובהמשך עברתי לתנועת הנוער העובד והלומד כל עניין הנתינה היה ברור מאליו עבורי ונעשה מכל הלב. אני מאמינה שכל אחד יכול לתת מעצמו אפילו מעט, ולגרום אושר ושמחה אצל האחר".
בסולם הדרגות
בצבא שירתה איילון בחיל הנח"ל, עברה במסלול הפיקודי והתקדמה לתפקיד של קצינת נפגעים. בין התפקידים הרבים שמילאה: קצינת נפגעים בחיל השריון, קצינת ח"ן של חיל המודיעין, ראש מדור משפחות שכולות בחיל השריון, בחיל השלישות, ובפיקוד העורף.
ב- 2007 כשהיא בת 43 פרשה מהצבא אחרי 26 שנים, אבל כעבור פחות משנה התגייסה למילואים. בעשור האחרון היא מתייצבת למילואים כחלק מצוות של אנשי קשר למשפחות שכולות, צוות שפעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח מבקר את המשפחות. בנוסף, כראש מדור משפחות שכולות היא מחליפה קצינות נפגעים שיוצאות לחופשת לידה.
מה כולל התפקיד של קצינת נפגעים?
"קצינת נפגעים אחראית על הליווי של המשפחות השכולות ועל הקשר איתם לאחר האסון. הקצינה אינה חלק מצוות המודיעים, היא מגיעה ללוויה ומיד אחריה לבית המשפחה. אני מעולם לא שימשתי כצוות המודיעים והדופקים בדלת, אני מגיעה ללוויה ועומדת מהצד, רק בשבעה אני מציגה את עצמי ומשאירה את הטלפון שלי לאחד מבני מהמשפחה. ב'אזכרת השבעה' כשקמים מהשבעה, אני מגיעה לקבר וממשיכה עם המשפחה אליהם הביתה, נציגי קצין העיר נפרדים מהמשפחה ו'השרביט' עובר אלי.
התפקיד שלי נחלק לשניים לתפקיד פורמלי וא-פורמלי: מבחינה פורמלית אני עוזרת למשפחה בכל העניינים הבירוקרטים חתימה על טפסים וכו', סיוע כשאחד מבני המשפחה עומד להתגייס לצה"ל. בהיבט הא-פורמלי 'השמים הם הגבול' מבחינתי. אני לא מטפלת בהגדרתי ולא אשת מקצוע מתחום הטיפול, על דרך השיח אני מצליחה לעזור דרך העשייה והעזרה בענייני היומיום".
את זוכרת את הימים הראשונים שלך בתפקיד?
"כן. בתחילת התפקיד שלי כקצינה זוטרה נתבקשתי להיכנס למשפחות שהשכול שלהם היה לפני עשר שנים ויותר מתקופת מלחמת יום כיפור. אני זוכרת שישבתי עם הטלפון והתחלתי להתקשר, הצגתי את עצמי ומהצד השני של הקו לרוב היתה שתיקה והיה הלם גדול. לאט לאט הצלחתי ליצור קשרים ולהגיע למשפחות. נכנסתי לסלון ביתם והם פרסו בפני מפות של התקופה ההיא עם תיעוד של מה שקרה נתקלתי בהרבה כעס ותסכול מצידם, ויחד עם זאת נתתי להם להבין שאני שם בשבילם ושהגעתי לעזור.
בתקופת מבצע 'צוק איתן' החלפתי קצינת נפגעים שהיתה בחופשת לידה ונאלצתי להיכנס למשפחה כשעה לאחר שהאלמנה קיבלה את הידיעה. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי כל-כך בסמוך לקבלת הבשורה, היה שוק גדול בבית הסתובבו סביבנו שלושה ילדים של החלל והיתה תחושה של כאוס גדול עבורם ואנחנו עמדנו בתוכו. אני עושה ביקורים אצל ההורים של החלל ואצל האלמנה והילדים, לפעמים ביום אחד אני נוסעת לדרום הארץ ובערב לצפון".
יש לך איזה סיפור שאת זוכרת במיוחד?
"עד היום אני בקשר הדוק עם משפחה מיוחדת. זוג הורים ממוצא רוסי שאיבדו את בתם היחידה שנפטרה במהלך שירותה הצבאי. היא הובהלה למיון בעקבות תלונות על כאבים ונפטרה בבית החולים. האמא עבדה כמוכרת בחנות וידעה מעט עברית, האבא עבד בתחנת דלק ולא ידע עברית (במקצועו היה מהנדס רכב). באחת השיחות איתם זיהיתי את הקושי של האב במקום העבודה, היה לו הרבה זמן פנוי ולא היה לו עם מי לדבר. החלטתי שאני עושה הכל כדי לעזור לו למצוא עבודה אחרת. יצאתי לשוטט באזור המוסכים בדרום ת"א, עברתי בין מוסך אחד לשני כשאני עם מדים, וניסיתי לפנות לליבם של בעלי המוסכים אך ללא הצלחה. כעבור מספר ימים הצלחתי למצוא לו עבודה בתחום הרכב, דרך אב שכול אחר. האב כל-כך שמח והוא עדיין עובד שם. תוך זמן קצר העברית שלו השתפרה והוא הרגיש משמעותי ועסוק ופחות חשב על האובדן. מבחינתי זו הצלחה קטנה ומבחינתם זו היתה עזרה גדולה.
חלק מהמשפחה
גם בני משפחתה של איילון הפכו אט אט שותפים לחלק מעבודתה. "היה לי חשוב מאוד לחבר את אודי בעלי ואת ארבעת ילדי לעבודה שלי, לא רציתי שתהיה עננה שחורה סביב מה שאני עושה. תחילה הבאתי אותם לארועים השמחים שעושים לילדי משפחות השכול טיולים, תחרויות, ארועי הנצחה ועוד. לאט לאט נוצר חיבור בין המשפחה שלי לחלק ממשפחות השכול שהיו בהן ילדים בגילאים של ילדי. אחת המשפחות שליוויתי היא משפחה שבנם נפל באסון המסוקים ומתגוררת במושב "מולדת", אחד הבנים שלה היה בגיל של הבן שלי ונוצר ביניהם חיבור חזק. באחד מחגי השבועות הם הזמינו אותנו אליהם למושב, ומאז בכל שנה בחג השבועות אנחנו מגיעים אליהם, זה כבר הפך מסורת".
יעל גם נזכרת כי בתקופת מבצע 'עמוד ענן' בחורף 2012 נקרא עמית בנה (כיום בן 26), למילואים ביחידת דובדבן בה שירת, ובמקביל נקראה גם היא למילואים. "נסענו ביחד לדרום ופתאום נפל לי האסימון שהבן שלי, דווקא כחייל במילואים ולא כחייל סדיר, עלול גם הוא להיות בסכנה. כשאת נמצאת בשטח בתקופת מבצע כזה את קרובה לתופת ומבינה פתאום דברים שהדחקת טוב טוב קודם".
יש גם רגעים מרגשים?
"אחד הרגעים המרגשים בעבודה שלי הוא הלידות שמגיעות אחרי השכול. זכור לי סיפור אחד שריגש אותי במיוחד: אמא שהיתה בחודש שביעי בזמן שבנה נפל. אני בדיוק חזרתי מחופשת לידה של הילד השלישי שלי (היום בן 20), וליוויתי אותה אחרי קבלת הידיעה הנוראה בחודשי ההריון האחרונים שלה. היה בינינו חיבור חזק, הרגשתי שההורמונים בגוף שלי עדיין השתוללו. אני זוכרת את זה ממש כמו אתמול, בשעה 6:30 בבוקר קיבלתי טלפון מבעלה שספר לי שהיא ילדה בשלום בן בריא. המשפט השני שלו היה שמעולם לא חשב שירגיש כזה עצב אחרי לידה של בן. כמובן שהרגשתי צביטה גדולה בלב. זו היתה תגובה ראשונית ומתוך כאב ובהמשך הבן הזה הכניס הרבה שמחה לביתם. אני ומשפחתי עדיין בקשר איתם עד היום".
בשיחות עם המשפחות את מייעצת להם אם כדאי להביא ילד לעולם אחרי השכול?
"אסור שתהיה שיפוטיות בתפקיד של קצינת נפגעים. אף פעם לא שמתי את עצמי במקום של מייעצת בנושא האם להביא ילד לעולם בעקבות האובדן. אני נכנסת למשפחה ברגע שהוא מאוד אינטימי וברגע אחד אני הופכת לשותפה של המשפחה. היו פעמים שמצאתי את עצמי שואלת את עצמי 'מה אני עושה פה?' ויחד עם זאת אני לא מרשה לעצמי לנקוט עמדה נחרצת בנושא זה, ובנושאים אחרים. אני שם כדי לעזור להם לקבל החלטות דרך התמיכה ולא להחליט בשבילם".
איך את ישנה בלילה?
"כשהייתי בת 20 מה שעזר לי לעמוד בזה ולישון בלילה זה ההורים שלי והמשפחה שלי, העובדה שיכלתי לשתף ולפרוק והם היו שם בשבילי כל הזמן. בהמשך מי שעזר לי ועדיין עוזר לי זה אודי בעלי. עם התמיכה שלו, ההקשבה והשותפות שלו אני מצליחה לישון בלילה. בלעדיו ובלי הילדים שלי לא הייתי מצליחה. מקור כוח נוסף שאני שואבת ממנו הוא מהמשפחות השכולות עצמן".
יעל מוסיפה ואומרת: "אני אופטימית נצחית, בחבורה קוראים לי 'המרגיעה הלאומית' זה מושרש בי עוד מהילדות וזה מה שהוביל אותי לתפקיד הזה בחיי. זה תפקיד של 24 שעות גם אם לא פיזית רגשית אני 24 שעות בתוכו. היכולת ללכת לישון בלילה זו היכולת לעשות הפרדה. אני מאמינה שמשהו באישיות שלי מאפשר לי לעשות את ההפרדה הזו. מצד אחד להיות כל כולי עם המקרה להזיל דמעה להתרגש ומצד שני להשאר מחוצה לו. יש הרבה עובדות סוציאליות ואנשי מקצוע שאחרי הלימודים ניגשו לעשות את התפקיד ולא בהכרח שרדו. המפגש עם השכול לא מתאים לכל אחד. מה שעוזר להישאר שפוי בתפקיד הזה זו ההפרדה המוחלטת להישאר מחוץ לעניין, הבדיקה שלי היא: האם עדיין דברים קטנים בבית ובכלל ממשיכים לעצבן אותי?! ואני יודעת שביום שאני אהפוך לאדישה לדברים הקטנים אני אצטרך לקום ולעזוב את התפקיד".
מנחה בהתנדבות
לפני כמה שנים סיימה איילון לימודי הנחיית קבוצות במסגרת לימודי חוץ באוניברסיטת בר אילן, ובימים אלה היא עוסקת בהתנדבות בהנחיית קבוצות שונות, בימי עיון לאנשי מילואים חדשים לקראת ביקורים וטיפול במשפחות שכולות, הנחיית קבוצות של ילדים להורים גרושים. לקראת סיום הפגישה שלנו היא מוסיפה: "האושר שלי וההצלחה שלי זה להעלות חיוך, גם אם קטן אצל אדם שכול. אני מאמינה שלאדם יש את יכולת הבחירה גם אחרי שנופלת עליו פצצה, הוא יכול לבחור בחיים ויכול לבחור במוות. זה לא קל ולפעמים התהליך ארוך וממושך אך הוא אפשרי. בהנחיית הקבוצות אני פוגשת אנשים ומנסה להעביר להם את העוצמה והכוח שאני מקבלת מעצם הנתינה, חשוב לי להנחיל את זה הלאה. יש משפט של עמוס עוז שמלווה אותי: " אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין, אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות לכבות אותה, אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס, אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית".
בתמונה יעל איילון, צילום אינגריד
