אורן אדלהייט בן ה-19 ממכבים, הסתובב בסוף השבוע שעבר עם חיוך רחב על הפנים וחזה מתוח. ויש לו את כל הסיבות. בניגוד לכל הסיכויים, הוא וחברו נדב אמסטר (מהיישוב קדימה) הצליחו להגשים את החלום שרקמו יחד במכינה הקדם צבאית, ולהרים "יש מאין" קייטנה מושקעת ל-30 ילדים משכונת שפירא בדרום ת''א. הקייטנה שנקראה: "כייפליאדה" הופעלה בהתנדבות על ידי חברים מתחלפים מהמכינה, כאשר על החלק הארגוני והלוגיסטי מופקדים אדלהייט ואמסטר. במשך 10 ימים זכו הילדים ליהנות משלל פעילויות ומפעילים, סרטים וסיפורים, הופעת קוסם, מפעיל מוסיקלי, יצירה בעיסת נייר, יום פעילות במים, והשיא יציאה לספארי ולסופרלנד. כל אלו, כולל ארוחות בוקר וצהריים במחיר של 25 ש''ח לילד. "הקייטנה שארגנו"  אומר אורן "היתה פעילות שיא שיזמנו לאחר שנת לימודים במכינה הקדם צבאית (המכינה הקדם צבאית להכשרת מנהיגות חברתית ע''ש רבין) שבקריית טבעון, ואני מאושר על כל רגע שביליתי בה, גם אם הגעתי אליה במקרה. אמנם בסיום לימודיי בתיכון מו''ר הייתי להוט כבר להתגייס, אבל חבר שמשך אותי למפגש הסבר על המכינה גרם לי לשינוי בתכניות ולמהלך שאני מאוד שמח שבחרתי בו. בשנה הזו למדתי להכיר את הארץ דרך הרגליים, למדתי תנ''ך והיסטוריה, לימודי יהדות ואזרחות, אך כל אלו דרך התנסות ושאלת שאלות. אתה לומד לגרות את המח שלך לסקרנות ולחקור את חייך תוך שאלת שאלות, איך אני רוצה לחיות? באיזה סוג של חברה? ומעל הכל למדתי לחיות חיים עצמאיים אך תוך שיתוף פעולה והתנסות בחיי קבוצה".

כאן ביתי

כשאורן מתאר ללא שמץ של ציניות את חיי המכינה והערכים שדבקו בו במשך השנה, עיניו בורקות. "מכינת רבין היא המכינה היחידה בארץ שלא עולה כסף מתוך העיקרון שכל אחד יכול להגיע אליה בלי קשר למצבו הכלכלי. על מנת לכסות את עלותה עבדנו התלמידים לכלכלתנו ב- 4 עבודות שונות שאנו ארגנו לעצמנו באופן מרוכז במשך השנה. גרתי עם עוד 78 חברים, לראשונה בעצמאות מוחלטת, מצב בו אם אני לא מכבס או מבשל לעצמי לא יהיה לי. היה לנו צוות אוכל שאחראי להזמנת המוצרים ואנחנו בישלנו בעצמנו. קיבלנו הרבה כלים לעצמאות בניהול משותף."

עו"ד דני זמיר הוא זה שהקים ועומד כיום בראש המכינה. היוזמה להקמתה אירעה אחרי רצח רבין. זמיר  הבין שיש בעיה בחברה הישראלית והחליט להקים מכינה חילונית, אחרי שנים של פעילות מכינות דתיות בלבד. "אני סיימתי את המחזור ה- 15 של המכינה" אומר אורן "אני חושב שאחרי שנה כזו סדר הערכים שלי השתנה. התעסקתי רבות בנושאים של החברה הישראלית ואיך לשפר אותה. החבר'ה שהגיעו לא היו דווקא מצטיינים אבל כן סקרנים. במסגרת התכנית הכללית, השיעורים והסדרות, היו המון לימודים לא פורמאליים. אתה מרגיש רצון לשבת ללמוד עוד, גם בלילות. בשיעור בית מדרש איפשרו לנו לקרב את התורה אלינו החילוניים ולהרגיש חלק מהעם היהודי. בשנה זו שאלתי את עצמי למה כחילוני אני חי בא''י, מה הזהות היהודית שלי? למה אני הולך לצבא? לדתיים הלאומים זה קל, הם עושים מה שכתוב בתורה, לי כחילוני אין הוראה משמים ואני רוצה להבין למה אני צריך לסכן את חיי כדי להגן על המדינה? מצאתי את עצמי מחפש משמעות וסיבה לחיי בא''י ולאו דוקא מתוקף זה שהוריי ילדו אותי פה. אם לפני המכינה ראיתי את עצמי כאזרח אמריקני שיגדל את ילדיו בארה''ב, אז היום אני יותר משוכנע שכאן זה כן המקום לחיות ולגדל את ילדיי. ועדיין אני לא מפסיק לשאול שאלות ומקווה להמשיך לשאול גם בצבא."

"נוער שמע"

את המכינה סיים אדלהייט לפני כחודש,  ובימים אלו הוא מתכונן נפשית לגיוסו לצנחנים. הערכים שחילחלו בו במשך השנה, בין היתר הצורך לשאול שאלות ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו, נתנו אותותיהם, והיישום לא איחר להגיע. אורן: "הרוח שספגנו היא לחיות חיי קהילה אכפתיים. שיהיה אכפת לי מהשכן ושלכל ילד בישראל תהיה אותה נקודת פתיחה בחיים. כאן עלו בי הרהורים מדוע ילד במכבים יכול ללכת לקייטנה שעולה 1700 ש''ח ואילו לילד בשכונת שפירא, אחת משכונות העוני הגדולות במרכז, יש נתוני פתיחה שאינם מאפשרים לו אפילו ללכת לקייטנה מסובסדת על ידי העירייה?".

מתי  בדיוק עלה הרעיון ליזום את הקייטנה?

"הרעיון של הקייטנה עלה חודש לפני סיום המכינה. היינו בכנס מכינות בבנייני האומה, בנוכחות כל חניכי 40 המכינות בארץ, עם שרי החינוך והביטחון. אחרי הנאומים חילקו אותנו לקבוצות בנות 20 איש מעורבות עם נציגים מכל מכינה. בקבוצה שלנו קיבלנו לקרוא את הטכסט 'נוער שמע' של יצחק שדה בו נכתב 'נוער זכור בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים'. התחברתי מאוד לטכסט שמתאר נוער שצריך לקבל החלטה. הכי גרוע לשבת על הגדר. אנחנו העתיד, אם ההווה לא טוב, נעשה שיהיה טוב. במקרה היה איתי חבר מהמכינה, נדב אמסטר, שתוך כדי ניתוח הטכסט זרק לאוויר "בוא ננצל את הזמן שלנו עד הגיוס ונעשה משהו משמעותי". האמירה שלו תפסה אותי והרגשתי שאולי יש לי שותף לעשייה. פניתי אליו ושאלתי מה הוא מציע, והוא זרק לי: "בוא נעשה קייטנה". זה נשמע לי טוב. שאלתי אותו: "איפה?" והוא ענה "נראה לי בשכונת שפירא בדרום ת''א. בוא נפעיל את אותם ילדים שיושבים בבית מול הטלוויזיה (למי שיש טלוויזיה) ולא עושים כלום חוץ מזה, כי אין להורים שלהם אפשרות לשלוח אותם לקייטנות."  ברגע זה נבט הזרע לפעילות המבורכת שיצאה אל הפועל זמן לא רב אחר כך.

האימון חוזר

את הבירורים לגבי הצורך בקייטנה החלו השניים כבר למחרת, כשיצאו עם חברי המכינה לסדרת סיכום, שכללה טיולים ומפגש עם מגוון האוכלוסייה הישראלית. כאן גם נחשפו לראשונה לטיבה של הביורוקרטיה הישראלית. אורן: "התקשרנו לעיריית ת''א, טרטרו אותנו בין האגפים השונים, עד שהגעתי לראש יחידת ההתנדבות בעירייה, שאמר לי "עזוב אותך מלבנות קייטנה, אתה בחיים לא תצליח, אתה מוזמן לגייס כספים לעיריית ת''א ובשנה הבאה נפתח אנחנו קייטנה". שאלתי אותו אם הוא לא חושב שהוא חוצפן, ואיך הוא מבזבז משאב אנושי של שני חבר'ה שסיימו מכינה ורוצים לתרום?

אחרי השיחה איתו החלטנו לא להרים ידיים. הגענו למחלקת הרווחה, לעובדת הסוציאלית של שכונת שפירא. בחורה מקסימה בשם איילה אולמרט שאישרה טלפונית שיש ביקוש לרעיון. אחרי השיחה הזו הרגשנו שיש לנו אור ירוק לבנות את הקייטנה. השלב הראשון היה להשיג תקציבים. בערב סיום המכינה עלינו לבמה והצגנו את הפרויקט בפני ההורים, כל אחד תרם כפי יכולתו וכך השגנו את התקציב הראשוני של מעל 4,000 ש''ח. חברים מהפייסבוק עזרו לנו בהפצת הרעיון וכך הגיע העניין לשחר גולן, עובדת בפאב אוסליבן במודיעין, שהציעה לעובדים בפאב להתנדב ליום עבודה ואת כל המשכורת שלהם באותו ערב יתרמו לקייטנה. בעל המקום עופר מאיר התלהב והבטיח שעל כל שקל שהעובדים ישימו הוא יכפיל. ביחד הם אספו 5,200 ש''ח. להשלמת התקציב קרובת משפחה יקרה מאד לליבי ערכה מסיבת יום הולדת וביקשה מכל האורחים לתרום לקייטנה במקום להביא לה מתנות יום הולדת. כך אספנו סכום של מעל 14,000 ש''ח. ערב אחד הלכתי לישון עם מחשבה שחזר לי האמון בחברה הישראלית. אנשים מתקשים לגמור את החודש אבל מוכנים לתרום לקייטנה."

אדלהייט ואמסטר המשיכו בתכנון הקייטנה, קבעו תאריכים, נושא (סרטי ילדים) ועוד, אבל אז בפגישה עם העובדת הסוציאלית, צצה בעיה של מיקום הקייטנה. "בשלב הזה היא כבר קישרה אלינו ילדים מהשכונה וההורים פנו אלינו להירשם, אבל 10 ימים לפני הקייטנה לא היה לנו מקום." התלבטות בין מקום פרטי למסגרת עירונית הובילה את השניים למינהל החינוך בעיריית ת''א, שם הציגו את תכניתם, תקציביהם ורשימת הילדים שפנו להרשם. הפעם התקבלו להפתעתם בשמחה והופנו למרכז הקהילתי בשכונת שפירא. "במרכז עמדה להיפתח קייטנה מסובסדת של העירייה שעלותה כ- 650 ש''ח. בעירייה הסכימו שזה עצוב שיש ילדים שאין להם כסף ללכת אפילו לקייטנה הזו. היו לנו מעל 30 פניות ויכולנו לקבל רק 30 ילדים. במצב תקין לא אמורים להיות כל כך הרבה ילדים שאין להם קייטנה בקיץ. קיבלנו 2 חדרים במתנ''ס ומשרד לפעילות. השגנו רישיון לאוכל, טופס ממשרד הבריאות שהמקום שהזמנו מהם אוכל עומד בתקנים ואישור ממשרד החינוך לגבי חברת הסעה שלקחנו. העיריה ביטחה את הילדים והמכינה ביטחה אותנו ואת כל המדריכים, כולם בוגרי המחזור שלנו."  ב- 14 ביולי נפתחה הקייטנה והאושר היה גדול.

יש לך ניסיון קודם בעבודה עם ילדים?

"מכתה ז' אני עובד עם ילדים. מידי שנה התנדבתי בקייטנות של אק''ים בחופש הגדול כמדריך וחונך לילדים עם פיגור שכלי. במשך 6 שנים עבדתי בצהרון של שרון במכבים ובנוסף הדרכתי במשך שנתיים במכבי צעיר במכבים, אבל מעולם לא התעסקתי עם לוגיסטיקה של פרוייקט כזה שכלל כל כך הרבה אנשים."

קייטנה לא של עניים

כאמור, עלות הקייטנה עמדה על 25 שקלים בלבד. "יש הורים ששמעו את הסכום וחשבו שמסתלבטים עליהם" מספר אורן " לא ייתכן במחיר כזה לקבל קייטנה שנוסעים בה לסופרלנד ולספארי. הכוונה שלנו היתה שהם ישלמו מחיר סימלי על מנת שיעריכו את הקייטנה. היה חשוב לנו לא לקבץ נדבות, ומהכסף שאספנו כל מפעיל קיבל תשלום מלא. ביום ההרשמה פגשנו את ההורים שמילאו טפסים עם פרטי הצהרת בריאות של הילד ובעיות מיוחדות. נתקלנו במקרים שאני לא רגיל לפגוש ביום יום. אמהות נרקומניות. אבות שיושבים בכלא. אמא ששאלה אותי אם אני מכיר אירגון שעוזר לאנשים שחוזרת להם המשכנתא, כי יש לה צו פינוי והולכים לגרש את המשפחה מהבית, ואני עמדתי חסר אונים. ידעתי שבתמונה הגדולה לא פתרתי לילדים את הבעיות, הם יחזרו אחר כך לבית שלהם ולעוני אבל במשך שבועיים אני אגרום להם כיף, חופש שלא ישכחו."

"היה חשוב לנו שזו לא תהיה קייטנת 'עניים'", ממשיך אורן לספר, "שתהיה כמו כל קייטנה, מאד מושקעת וכיפיית. היו לנו שתי קבוצות, ילדי גן-א-ב' וילדי כיתות ג'-ה. כולם ילדים שלא יכלו ללכת לקייטנה של המתנ''ס שעולה 650 ש''ח. שניים מהילדים היו ילדי עובדת זרה מסיירה לאונה שאביהם מת ואילו שאר הילדים היו דווקא ילדי השכונה הוותיקים. כל יום היו איתנו שמונה מדריכים מתנדבים מהמכינה, שהתחלפו ביניהם ואילו נדב ואני ניהלנו את הקייטנה, התעסקנו המון בלוגיסטיקה, תקציבים ותכנון ובקשר עם החניכים. כל בוקר קמתי בשש נסעתי באוטובוסים ורכבות לדרום ת''א אך זה בער בי ומילא אותי.  היו לנו ילדים שהיו איתנו פעם ראשונה בחיים בספארי, היו גם ילדים יותר קשים משמעתית שהזכירו לי את עצמי כילד והתחברתי אליהם."

"יום הסיום היה היום הכי כיף. הנסיעה באוטובוס בדרך לסופרלנד, המבט המתלהב בעיניים של הילדים שראו מרחוק את גלגל הענק. הסתובבנו בחוליות. הגדולים עלו על רכבת ההרים. הקטנים התפזרו בין הקרוסלות. הילדים המקסימים הוקירו תודה. הם ניגשו בסוף היום ואמרו "תודה היה לי כיף". ההוצאה הכספית על יום כזה היתה כבדה אבל היה לנו התקציב לכך. רצינו שהקייטנה שלנו תהיה כמו כל הקייטנות. שכשהילדים יגיעו לכתה א' הם יוכלו לספר שהיו בקייטנה לא פחות שווה משל אחרים. וזה מחזיר אותי לכך שכל אחד צריך נקודת פתיחה שווה. ילד שגדל במכבים וילד שגדל בשפירא יתחילו באותו מקום. משם והלאה כל אחד יעשה כל שביכולתו בלי קשר לכמה מרוויחים הוריו. אני רואה בקייטנה הזו הלכה למעשה של מה שלמדנו השנה. היה לנו שיעור אקטיביזם שמשמעו לתקן משהו בחברה, לא לחכות שמישהו יעשה בשבילי. הכי מובן מאליו שאם יש 30 ילדים שאין להם קייטנה אז נעשה להם קייטנה.

נדב: "לאחר 10 ימי קייטנה נעלנו את הדלת אחרינו עייפים, מיוזעים אך עם חיוך גדול על הפנים ועם חיוך גדול ומשמעותי יותר בלב, מהול בקצת עצב, כי אנחנו מבינים שאנחנו היינו פלסטר נחמד מאוד עבור ילדי השכונה אך לאחר שעזבנו ונגמר יומה האחרון של הקייטנה, חיי השכונה שבו על כנם בדיוק כפי שהיו ביום לפני שהגענו.  אבל המשימה שהצבנו לעצמנו אז בבנייני האומה, בהתחלה בתור הלצה, התגשמה בזכות המחזור כולו שהתאמץ והתלכד סביב פרוייקט זה ועזר להרימו. וזה הדבר שאנו צריכים לזכור מכל הפרוייקט הזה, שכל הדברים שלמדנו ו"התחמשנו" בהם במהלך שנת המכינה לא שווים אם איננו מבצעים "הלכה-למעשה".

צילום:  נטלי אדלהייט