דוידי דהן הוא בחור צנום שנראה צעיר בהרבה מעשרים ושבע שנותיו, אבל בחייו הקצרים כבר עבר הרבה. כחובש מתנדב בארגון "איחוד הצלה" הוא הספיק להיות מעורב במאות תאונות דרכים, פיגועי טרור, ולטפל בפצועים וחולים מכל סוג שהוא.
בעקבות הטראומה
הכיפה השחורה שעל ראשו, החולצה הלבנה ומכנסיו השחורים מסגירים את העובדה שמדובר בבחור חרדי. דוידי מתגאה בעובדה שבעירו מודיעין עילית יש ל"איחוד הצלה" למעלה מ-80 חובשים מתנדבים, "ההתנדבות והעזרה ההדדית היא בדי.אן.איי אצלנו, בקהילות החרדיות הצלת חיים הוא ערך עליון כמו בכל עם ישראל".
העובדה הטרגית בסיפור היא שדוידי הגיע להתנדב לאיחוד הצלה ולעבור קורס חובשים ארוך ומפרך, לאחר הטראומה הקשה שחווה לפני שבע שנים כשהיה בן 19 וחצי.
מה קרה אז?
"זה היה בדיוק לפני שבע שנים. גרנו בפתח תקווה אבא, אמא לונה, שלוש אחיותי הקטנות בנות שבע תשע ועשר, אחי הקטן בן השלוש ואני הבכור. לילה אחד, קצת אחרי חג הפסח של שנת 2009 אמא לא הרגישה טוב, והקיאה קצת. היא היתה בת 46 בסך הכל ובלי שום מחלות רקע. לאחר שהתאוששה השכבנו אותה במיטה והיא נרדמה.
בבוקר אבא יצא מוקדם לתפילת הבוקר בבית הכנסת ואני מצאתי את אמא ללא הכרה. נבהלנו מאד, קראנו לשכנים והזעקנו אמבולנס. בינתיים ניסינו לטפל באמא ולעזור לה אבל היא לא התעוררה. עמדתי שם חסר אונים וראיתי לידי את אחיותיי הקטנות ואת אחי הקטן מבוהלים וממררים בבכי".
מה עשית?
"לא ידעתי מה לעשות. הייתי בסך הכל בן תשע עשרה, בחור ישיבה ולא ידעתי כלום על עזרה ראשונה ומה בכלל צריך לעשות לה. אחר כך בדיעבד הסתבר לנו שהיא עברה כמה אירועים מוחיים במהלך הלילה בזה אחר זה. הראשון שהגיע אליה היה שכן שהיה חובש ב'איחוד הצלה' ואז פעם ראשונה ראיתי חובש בעבודה של הצלת חיים"
מה קרה לאימך?
"אחרי דקות ארוכות אולי חצי שעה, כי המוקדנית לא הבינה נכון את הכתובת והאמבולנס התבלבל בדרך, הגיע האמבולנס ולקחו אותה לבית החולים תל השומר, אבל היא כבר לא התעוררה. שבוע היא שכבה בטיפול נמרץ עד שנפטרה בגיל 46. זאת היתה מכה נוראה למשפחה. ניסינו להתגבר על כך, על אבא נפל עול כבד של גידול המשפחה והטיפול באחיותיי ובאחיי הקטנים.
האם לונה דהאן ז"ל מימין. "היום אני יודע כבר שבאירועים מוחיים מימד הזמן הוא קריטי" (צילום פרטי)
איך עברת את המשבר?
"תראה קל לומר שאצלנו בקהילה החרדית כולם עוטפים אותך באהבה ולא נותנים לך לשקוע וזה נכון, אבל למרות הכל, המשבר היה נורא, לי דווקא הדיבורים על מה שקרה עזרו לי להתגבר, ולצאת מהמשבר, כמובן שהכאב עצום, אבל התמיכה והחיזוק מסביב עזרו לי, מה גם שבאותם ימים עמדתי להינשא".
להינשא בשנת אבל על אימך?
"אין איסור על כך. להיפך. הרבנים מדרבנים שלא לדחות חתונות ואכן כעבור כמה חודשים נישאת לאישתי אודליה, למדתי אז בכולל במושב זיתן ועברנו לגור במודיעין עילית".
ובינתיים החיים נמשכים?
"כן, בצל האסון אודליה ואני ניהלנו בית, אבל כל הזמן המחשבות על מה שקרה לאמא הציקו לי. המשכתי לדבר עליה כי הבנתי שהדיבור מרפא את הכאב ומקטין אותו, ראיתי בזה ממש פתח לטיפול בעצמי"
תסביר?
"אני נכנס לתהליך של חזרה לשיגרה אבל המחשבות מה היה קורה אילו היא קיבלה בזמן את הטיפול? האם היה ניתן להצילה? מה היה קורה אם אמבולנס היה מגיע בזמן? המחשבות האלה המשיכו להציק לי. היום אני יודע כבר שבאירועים מוחיים מימד הזמן הוא קריטי ואחרי שלוש ארבע שעות אם לא נותנים את התרופות, זה הגבול שבין חיים ומוות ושהמצב כבר בלתי הפיך".
ו….
"וכל הזמן נזכרתי באותם רגעים שהאחיות הקטנות שלי עומדות ובוכות ושאני חושב שאני צריך להציל חיים שאסור שמקרה כזה יקרה לאנשים".
קליק מההתחלה
באמת הצלחת לחזור לשיגרת החיים? אני שואל את דוידי והוא משיב: "בערך. בינתיים נפגשתי עם אשתי לעתיד אודליה. הכרתי אותה בשידוך, דודתי אירגנה את השידוך, נפגשנו ומשם הכל התחיל".
כמה פגישות היו לכם?
"שש שבע פגישות עד שהחלטנו שזהו זה ושאנחנו מתאימים".
מה קורה אם השידוך לא מצליח?
"השדכנים משני הצדדים לוקחים את זה בחשבון. אם מרגישים שזה לא זה אז ממשיכים לדבר עד סוף הפגישה וזהו, לוקחים את זה בחשבון".
ואצלכם היה קליק מההתחלה?
"כן ממש מהרגע הראשון היא מצאה חן בעיני, מבחינתי כבר בהתחלה זה היה חיובי ושמחתי שזה קרה גם אצל אודליה".
עם האישה והילדים. קליל מהרגע הראשון (צילום פרטי)
ואיך זה נמשך?
"בדרך כלל אחרי פגישה שתיים השדכנים ממשיכים לנהל מו"מ במקביל לפגישות שלנו, כדי לסגור פינות ותנאים"
זה לא מביך שאנשים כמעט זרים בשבילך כלומר שדכנים קובעים עבורך ועבור אשתך לעתיד את התנאים לחיים שלכם?
"כל נושא הנישואין במגזר החרדי הוא עניין מסתורי וקצת לא מובן, בפגישה השנייה כבר הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כבר שנים, זה היה מדהים".
איפה הצעת לה נישואין?
"בגן הורדים בירושלים. ההצעה הגיעה אחרי ששנינו ידענו כבר לאן זה הולך, כי דיברנו בפגישות על בית ועל ילדים ועל מה כל אחד רוצה לממש בחיים שלו, כך שכשבאנו לגן הורדים אודליה ידעה כבר לאן הכיוון".
מצאתי את ייעודי
בוא נחזור לאיחוד הצלה. איך הגעת לשם?
"כעבור שנתיים ( 2011) ישבתי עם חבר והוא אמר לי 'אתה יודע דוידי שארגון 'איחוד הצלה'הוכנס למסגרת של שירות אזרחי'? אז נפל לי האסימון. תיכננתי לעשות שינוי בחיי ולהתחיל שירות אזרחי שזה כמו שירות לאומי והנה מצאתי את הייעוד. להיות חובש באיחוד הצלה.
פניתי לארגון, נפגשתי עם אלי פולק שהיה אז סמנכ"ל איחוד הצלה וביקשתי ממנו להתנדב לאירגון. ישבנו לשיחה ארוכה מאד והתקבלתי. הייתי כבר בן 22 והתחלתי בעבודות מנהלה, תיאום של תורנויות, מוקד קשר אלחוטי ועבודות כאלה. אחרי כמה חודשים הציבו אותי לקורס חובשים, חצי שנה נסעתי לקורס עד שסיימתי בהצלחה והתחלתי לעבוד כחובש".
אתה זוכר את המקרה הראשון שטיפלת בו?
"בחודשים הראשונים אתה עובד תחת השגחה של חובש בכיר שהוא החונך שלך הוא מכוון אותך ואתה צמוד אליו. הקשבתי, ראיתי, עשיתי מה שאמרו לי הפרמדיקים לעשות".
וכשהיית כבר חובש מוסמך?
"אני לא זוכר את המקרה הראשון של פצוע אבל אני זוכר את המקרה הראשון שממש זיעזע אותי. זה היה כשנה לאחר שהוסמכתי כחובש. היינו בחופשה משפחתית בטבריה אבל תמיד איתי נמצא תיק החובשים והמירס פתוח לכל קריאה. אנחנו נוסעים ברכב, אני אשתי והבנות ופתאום קריאה במירס 'תאונת דרכים קשה ליד צומת מגדל כביש 90, מי באזור?'
אני חושב רגע ואז אומר לעצמי 'רגע אנחנו בכביש 90' ואני קולט שאני נוהג ברכב שתי דקות מצומת מגדל, צעקתי למכשיר המירס 'אני מגיע תיכף' נתתי גז והגעתי לזירת התאונה".
מה ראית?
"מה אגיד לך? זוועה – רכב מסחרי של נכים מסוג סוואנה ומשאית בהתנגשות חזיתית, היו שני הרוגים, כמה פצועים קשה ובמושב האחורי שני ילדים קטנים פצועים… ואשתי והילדות לידי ואני מתחיל לטפל בפצועים. נהג רכב הנכים היה נכה על כסא גלגלים, הוא נמחץ לגמרי ומת בידיים כשניסיתי להוציא אותו מהרכב".
עלו לך זכרונות מהמקרה של אמא אביטל?
"אחרי התאונה הקשה הזאת כשפינו את הזירה כבר, נכנסתי לבלק אאוט. התיישבתי באוטו ליד אשתי והראש היה ריק. לא יכולתי לחשוב על כלום, הייתי מזועזע עד שהתאוששתי".
עכשיו אתה כבר מורגל לתמונות הקשות האלה?
"לא מתרגלים אף פעם. אנחנו בני אדם. היה לי מקרה לפני כמה חודשים שחזרתי הביתה ושכנים הזעיקו אותי לדירה בבניין סמוך היתה שם ילדה קטנה בת שבע שסבלה מקוצר נשימה חריף. התחלתי לטפל בה ולידי עמדו הוריה וילדים קטנים כנראה האחים שלה והם בכו והביטו בי כאילו אני המושיע שלהם. זה עשה לי פלש בק חזק מאד של מה שקרה לנו עם אמא, ואיך האחיות הקטנות שלי בכו בדיוק כך. זה טילטל אותי מאד וחשבתי שזה מה שהייתי רוצה שהלוואי והיה לי כשאמא עברה את האירועים המוחיים".
איפה זה שרונה?
"בדרך כלל האירועים הקשים בורחים ממני, מן מזל שכזה, אבל לא הפעם" מספר דוידי על הפיגוע האחרון שהתרחש במתחם שרונה ושאליו נקלע במקרה. "נסעתי לפגוש חבר בתל אביב וקבענו להיפגש במתחם הבורסה ברמת גן, ואז פתאום הגיעה קריאה במכשיר המירס 'אירוע פח"ע בשרונה, מי בסביבה?', אני מעולם לא הייתי בשרונה שאלתי במירס 'מוקד איך מגיעים לשרונה?' הסבירו לי דהרתי לשם וחניתי ברחוב קפלן, חטפתי את תרמיל החובשים שלי והתחלתי לרוץ עם כמה שוטרים פנימה לכיוון המהומה".
מה חשבת באותם רגעים שרצת לשרונה?
"בדקות האלה אתה לא חושב, אלא הראש עובד על אוטומט, איך להגיע כמה שיותר מהר לפצועים. רצתי לכיוון ההתקהלות והמהומה, היו צעקות, בכי, המון דם, יש לי אקדח אישי כי אני גר מעבר לקו הירוק אז נכנסתי עם השוטרים כשעדיין לא היה ברור אם תפסו את המחבלים או לא".
ומה ראית?
"נכנסנו לאירוע ממש בשלבים הראשונים. עוד נשמעו קולות ירי מסביב והרבה צרחות של אנשים. בכניסה למסעדת בנדיקט ראינו פצוע אחד שחובשים אחרים שלנו כבר מטפלים בו. המשכתי לרוץ ולבצע סריקה בקניון, ראיתי עוד פצוע ירי ששכב והתחלתי לטפל בו. משם קראו לנו לתוך המסעדה המשכתי למטבח של המסעדה, סרקתי את המטבח ומצאתי אנשים שהתחבאו בתוך המקררים של המסעדה, ריכזתי את הפצועים, והתחלתי לטפל בפצוע ירי קשה אדם כבן ארבעים שביחד עם עוד חובש התחלנו לעשות לו החייאה. הוא היה ירוי בפלג גוף עליון, ההחייאה נמשכה אבל לצערנו הוא לא שרד ונפטר".
מי זה היה?
"אני לא יודע את שמו אבל הוא ישב במסעדה עם אשתו ובני משפחה נדמה לי שגם אשתו נפצעה. הפציעה שלו היתה קשה מאד ולצערי הוא לא שרד".
עד כמה העבודה היום מסייעת לך במעין תחושת שליחות?
"אני בפירוש רואה בעבודה ב'איחוד הצלה' שליחות. המקרים הקשים במיוחד מחדדים אצלי את ההכרה שמדובר באמת בשליחות של הצלת חיים, אצלנו כאנשים מאמינים זה עוזר, לכן קל לי יותר להתמודד עם המצבים הקשים, אני כל הזמן חושב שלמרות שבמקרה הפרטי של אמא שלי, הפסדנו ואת החיים שלה אי אפשר להחזיר חזרה, אני מתנחם בזה שאני עוזר ומסייע לאנשים אחרים שלא ימותו סתם. זה כאילו חלק מהצוואה הלא כתובה שאמא השאירה לנו".
בתמונה דוידי דהאן. "ההתנדבות והעזרה ההדדית היא בדי.אן.איי אצלנו"(צילום אינגריד מולר)
