מתי בפעם האחרונה שמעתם אדם המסביר מדוע תרם כליה במילים האלו: "מה אני פראייר? כולם מסביבי תורמים ורק אני לא?"

אמנם זה רק חלק קטן מההסבר מדוע אדם מן היישוב הולך ותורם כליה לחולה שאינו מכיר, אולם כך מתאר בחיוך מנחם קצבורג ממודיעין עילית את המעשה האלטרואיסטי שעשה רק לפני שלושה שבועות.

חזל"ש בתוך שבוע

את קצבורג פגשנו בדירתו הצנועה, בעיר החרדית השכנה של מודיעין, בה הוא מתגורר עם אשתו ועשרת ילדיו. קצבורג עוסק בתחום ההוצאה לאור של תכנים תורניים ואל העיר מודיעין עילית הגיע מירושלים לפני כ-13 שנים.

את הניתוח בו תרם כליה עבר קצבורג לפני שלושה שבועות, אולם הוא כבר על הרגליים בתפקוד מלא. "בדיוק לפני שבאת התקשר אלי מישהו וביקש לשמוע על תרומת כליה, על הניתוח וההחלמה. הוא שמע על החלמה מורכבת אבל אצלי זה עבר בקלות. שבוע לאחר שהשתחררתי מבית החולים כבר הכרזתי על חזרה מלאה לשגרה. אני יודע שלתורמים אחרים יש תהליך החלמה קשה יותר שמלווה בכאבים, אז כנראה שזה עניין אינדיבידואלי".

אל הרעיון לתרום כליה הגיע קצבורג כבר לפני זמן רב, אולם הדרך עד ליישומו הייתה לא קצרה. "כבר לפני כמה שנים שמעתי על חבר שעשה את זה וחשבתי לעצמי שאולי גם אני אתרום כליה. הרעיון שכב אצלי במגירה הרבה זמן, לא בגלל החששות אלא כי אני גם טיפוס כזה שדוחה דברים. לתקן את הברז בבית לוקח לי זמן, אז גם להגיע להחלטה לתרום כליה לקח זמן. עם השנים פגשתי עוד ועוד חברים, מכרים ובני משפחה שתרמו כליות וחשבתי למה שאני אהיה פראייר ולא אתרום גם. הבנתי שאם אני מכיר למשל חמישה אנשים שעשו את זה וחיים היום חיים בריאים ופעילים עם כליה אחת, אז זה הרבה. כנראה שהגיע גם זמני לתרום לעצמי".

לא היו לך חששות?

"זה לא משהו שעושים בקלילות ראש. עשיתי הרבה שיעורי בית על זה. קראתי, שמעתי, דיברתי עם אנשים עד שהבנתי. קשה לי להגיד מה חשבתי לפני חצי שנה ומה חשבתי כשכבר הייתי בתוך התהליך, אבל כשאני רואה אנשים סובלים מצד אחד ומצד השני את התורמים שחיים היום עם בריאות טובה, אז כנראה שזה הפיג את החששות. כולנו מכירים את החולים במחלות כרוניות כמו לב או סכרת, שלוקחים תרופות ומקפידים על דיאטות ומסתדרים. אבל כליות זה כבר עניין של 24/7. אתה יודע שחולה כליות שמקבל דיאליזה הולך לבית חולים שלוש פעמים בשבוע? אפילו אם זה יוצא על יום כיפור. או למשל שיש להם הגבלת שתייה של שתי כוסות מים ביום, מפני שהגוף לא יכול להסתדר עם יותר מזה. תחשוב על זה, שתית כוס מים בבוקר ועכשיו אתה צריך לתכנן לך את היום עד הכוס השנייה. אלו תיאורים שעושים לי צמרמורת. אז ידעתי שאני אדם בריא, שאני יכול לעשות את זה ולעזור לאנשים האלה".

סיפור נוסף שהניע את קצבורג לפעולה הוא על ילד חולה כליות בן עשר: "הילד הזה היה מחכה שההורים לא שמו לב ומתגנב למטבח לשתות כוס מים בלי שיראו אותו. כשההורים הבינו מה קורה הם שמו מנעולים על הברזים בבית כי ידעו שזה מסוכן לילד. מעט לאחר מכן האימא שמה לב פתאום שמפלס המים באקווריום של הדגים מתחיל לרדת מדי יום וכמה ימים אחר כך הם מצאו את הילד מנסה לשתות ממי הניאגרה בשירותים. אפשר לצאת מהדעת מהסיפורים האלה, במיוחד כשאתה יודע שאתה אדם בריא שיכול לעשות מעשה ולעזור לאחר. זאת לא החלטה שהגיעה מהבטן, מהרגש, אלא מהראש. הבנתי שאני ועוד אנשים יכולים לשנות את העולם, שזה בידיים שלנו במקרה הזה".

הילדים גאים באבא

לאחר שקיבל את ההחלטה לתרום כליה, חובר קצבורג אל עמותת 'מתנת חיים' בראשותו של הרב ישעיהו הבר (ראו מסגרת) והתחיל את התהליך. במשך כמה חודשים עבר את שלל הבדיקות הכרוכות בכך במקביל לשידוך לחולה שלו יתרום את כלייתו. "לא ראיתי בתהליך הזה משהו מייגע. להיפך, זה גרם לי לראות ולהבין עד כמה אני הוא זה שבריא".

איך הרגישו עם ההחלטה שלך המשפחה והחברים?

"אשתי מאוד תמכה בזה. אמנם לפני שלוש שנים כשהעליתי את הנושא בפעם הראשונה היא הסתכלה עלי כאילו אני קצת קוקו, אבל עם הזמן היא נכנסה לזה עמוק. אם היא הייתה יכולה הייתה תורמת כליה בעצמה. את הילדים גם שיתפתי בהחלטה והם הרגישו גאווה. הם סמכו על אבא שהוא לא הולך לשחק ברולטה עם הבריאות שלו, הבינו שזה לא מסוכן ושיש סיבה להתגאות באבא".

בסופו של דבר תרם קצבורג את כלייתו לאדם מבוגר, קרוב לגיל 70, המתגורר בירושלים. במהלך התהליך נשאל קצבורג האם יש לו העדפות מסוימות לגבי זהות החולה שיקבל את כלייתו, והשיב כי הוא מעדיף שיהיה זה אדם דתי. "זה לא היה תנאי גורף, אלא כי יש מקום להעדפות בעניין הזה. הרגשתי שאני מעדיף לתרום לאדם שקרוב יותר להשקפות שלי, זה היה לי חשוב. לא רציתי שהכליה שלי למשל תחלל שבת אחרי הניתוח. העדפתי שתמשיך להיות כמו שהייתה 47 שנים".

היענות בציבור החרדי

מתוך פעילות עמותת ‘מתנת חיים' וההכרות של קצבורג עם הרחוב החרדי, הוא מספר כי נראה שבקרב הציבור החרדי ישנה היענות רבה יותר להתגייס לטובת החולים ולתרום כליות מאשר בציבור הכללי. “לא הייתי מגדיר את זה כתופעה, אבל בהחלט יש יותר. בעמותה אומרים שעד כה תרמו דרכם כליות 379 אנשים. שאלתי את הרב כמה מהם הגיעו מהציבור הכללי ולא מהציבור החרדי. הוא ענה לי ש-12. מן הסתם זה גם בגלל שאולי לא פרסמו את הפעילות שלהם מספיק בציבור הכללי, אבל זה לא רק זה. בציבור החרדי יש יותר מודעות לחסד ונתינה ואני חושב שבציבור הכללי המושגים האלה קיימים בצורה פחותה. אצלנו גדלים על זה מגיל אפס מפני שזה בכל מקום. מארגונים גדולים כמו 'יד שרה' ועד לאיש ששם פתק בחדר המדרגות "מי שזקוק למוצץ באמצע הלילה יכול לגשת אלי".

באותו רחוב – תורם ונתרם

בהמשך הרחוב בו מתגורר מנחם קצבורג, נמצאת גם דירתו של חברו ושכנו שלום הברי, חולה כליות שעבר בעצמו ניתוח השתלת כליה מתורם שלא הכיר דרך עמותת ‘מתנת חיים'. הוא בן 43, נשוי ואב לשישה, ולפני שלושה חודשים עבר את הניתוח בבית החולים הדסה עין כרם.  "לפני בערך שלוש שנים התחלתי להרגיש לא טוב עם בחילות והקאות. הלכתי לטרם ושם שלחו אותי חזרה הביתה ואמרו שאולי זה סתם וירוס. כשהסיפור הזה חזר על עצמו פניתי למיון, שם עשו לי בדיקות מקיפות והודיעו לי ששתי הכליות שלי קרסו".

מאותו רגע נכנס הברי אל הסטטיסטיקה של חולי הכליות ומטופלי מכון הדיאליזה וחייו השתנו ללא הכר. “מיד העבירו אותי לטיפול נמרץ כדי להכין את הצנרת לדיאליזה ומשם החיים זה לא חיים. אתה מגיע שלוש פעמים בשבוע לבית חולים ועבור טיפולי דיאליזה במשך ארבע שעות. אלה ייסורים קשים וההתמודדות מאוד לא פשוטה. אתה לא יכול לעבוד מפני שאף אחד לא יעסיק אותך לפעמיים בשבוע כשאתה פנוי מהטיפולים. מקבל קצבה קטנה מביטוח לאומי שלא מספיקה לכלום, אבל ברוך השם יש אמונה שעוזרת לך להחזיק מעמד. יש אישה וילדים וסיבה לקום בבוקר. אי אפשר להיכנע, חייבים להמשיך הלאה".

אל עמותת ‘מתנת חיים' והרב ישעיהו הבר הגיעו שלום ואשתו כמה חודשים לאחר שהתגלתה המחלה. "באנו אל הרב, סיפרנו לו את הסיפור והוא הבטיח שינסה לסייע. ובאמת בשלב מסוים הוא הודיע שיש לו תורם פוטנציאלי עבורנו. עברנו את כל תהליך הבדיקות ולפני שלושה חודשים עברתי את ההשתלה. זה כמו להיוולד מחדש, כמו תינוק שנולד. זה הרגיש כמו פרפר שהיה לכוד ברשת וברגע אחד שוחרר חזרה. פתאום אתה יכול לאכול ולשתות, לצאת עם המשפחה ולעשות שבת כמו שצריך. לפני זה הייתי מוגבל בגלל הטיפולים, הייתי במעצר בית. החיים היו שייכים למכון הדיאליזה שניהל לי אותם".

הכרת את התורם שלך?

"לא הכרתי אותו לפני. מדובר על יהודי מדהים. בן 45 שגר ביישוב עלי ועובד כמתכנת מחשבים. הפגישה איתו הייתה מאוד מרגשת. הוא נכנס אלי לחדר בבית החולים לאחר הניתוח ואני פשוט בכיתי שם מהתרגשות. אני חי בזכותו. האיש הזה נתן לי חיים חדשים, בכלל בלי להכיר אותי. אני בעצמי עד היום לא מבין איך אדם הולך ותורם כליה למישהו שהוא לא מכיר, אני מתפעל מזה כל מחדש".

מתנת חיים

את עמותת ’מתנת חיים’ הקים הרב ישעיהו הבר, בן 50 מירושלים, אשר בגיל 42 הפסיקו כליותיו לתפקד. הבר עבר שנה שלמה של טיפולי דיאליזה, ולאחריה זכה לתרומת כליה מחברו ושב לחיים בריאים.

במהלך התקופה בה הגיע כמה פעמים בשבוע לקבל טיפולי דיאליזה, הכיר הבר בחור שכבר קיבל בעבר תרומת כליה אולם היא הפסיקה לתפקד. לאחר התרומה המוצלחת שעבר פנה אליו הבחור וביקש ממנו לסייע גם לו לאתר עבורו תורם. בטור אישי שפרסם לפני כשנתיים באתר ynet כתב הבר כך: "חיפשתי ומצאתי תורם פוטנציאלי, אלא שהתהליך הבירוקרטי לאישור התרומה ארך אז כשנה. במהלך התקופה הזו קיבלתי בוקר אחד טלפון מאביו של פנחס, שהודיע לי כי בנו נפטר. "ההורים איבדו בן אחד במלחמת לבנון השנייה ובן נוסף במלחמת הדיאליזה. מאז אותו מקרה קיבלתי על עצמי לשנות את המצב הנוראי הקיים בארץ. יום פטירתו של פנחס ז”ל הוא יום ההולדת של ‘מתנת חיים’”.

מאז אותו יום מקדיש את חייו הרב הבר לפעילות העמותה, המחפשת תורמים פוטנציאליים ומשדכת אותם לחולים. את הבשורה הם מפיצים באמצעות חוגי בית, פרסום בדרכים שונות ואף בדרכים חינוכיות כמו הוצאה לאור של ספר ילדים העוסק בנושא ומספר את סיפורה של הכליה הפגועה. מאז הקמת העמותה בשנת 2009 תרמו דרכה כליות 379 בני אדם, כאשר התרומה היא אלטרואיסטית לחלוטין וגם פעילות העמותה היא בהתנדבות מלאה. 

בתמונה: מנחם קצבורג: "מה אני פראייר? כולם מסביבי תורמים ורק אני לא?", צילום אינגריד מולר