1 בספטמבר צריך להיות כמעט יום חג. יום מרגש שבו ילדי גן מרגישים גדולים, כי הם עולים לכיתה א׳ ומתחילים לשחק במגרש של ״הגדולים״.
גם כל שאר התלמידים מחסירים פעימה נרגשת לקראת העלייה לכיתה מתקדמת, ובעיקר לפגוש שוב את כל החברים והמורים. אווירה של ביחד ותחושה שאין על ה"סחבקיה" הישראלית.
איכשהו, כמעט מדי שנה מישהו דואג לקלקל את החגיגה החינוכית הזאת באיום, שדומה שקיים כאן מאז הכרזת העצמאות, על מועד פתיחת שנת הלימודים. ותמיד, כמו בסרט מתח היצ׳קוקי, מושכים את זה עד הרגע האחרון.
אם כל השאלות ביממה הקרובה היא: תיפתח או לא תיפתח שנת הלימודים? הורים וילדיהם הולכים לישון עם סימן שאלה, האם מחר בבוקר יהיו לימודים או לא. שמו של יו״ר ארגון המורים, רן ארז, הפך לשם גנרי למילה שביתה. ייתכן שהוא צודק במאבקו, וכי אין ויכוח שלמורים שהוא מייצג מגיע יותר. הרבה יותר. ככל ששכר המורים יהיה גבוה יותר, מערכת החינוך תזכה במורים טובים יותר ואנחנו והמדינה נקבל ילדים מוכשרים ומוכנים יותר לחיים המחכים להם.
מערכת החינוך צריכה להיות גולת הכותרת של הישגי הממשלה הנוכחית, ושל כל ממשלה שהיא. חינוך ראוי הוא בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל, לא פחות מרכישת נשק מתוחכם. חשיבותו של מורה טוב חשובה בעיניי לא פחות מחשיבותו של טייס קרב.
טוב יעשו רן ארז ושר החינוך, יחד עם שר האוצר, אם ישכילו לדלג על המחלוקות וייתנו להורים, לתלמידים ולעם ישראל כולו פתיחה ברגל ימין, ויאפשרו את חגיגת פתיחת שנת הלימודים במועדה. ולאן נעלם ראש הממשלה בבעיה שמעסיקה מאות אלפי הורים, ומתי הוא "ייכנס לאירוע״?
