יהי זכרם ברוך. מתי לא נשמע יותר את הסיומת הנוראה הזאת שמאחוריה עומדים מיטב בנינו, חיילים וחיילות שהם מגש הזהב של העם הזה. להביט בפנים של הצעירים האלה, שרבים מהם עוד לא הקימו בית ומשפחה ואלה שהקימו לא הספיקו לממש את החלומות שלהם, ולא להאמין שהם לא יהיו איתנו יותר.
זה כאב שאין לו שיעור ואין לו סוף. ומה על ההורים, הנשים והילדים והחברים שיצטרכו ללמוד לנשום מחדש? שהחיים התהפכו עליהם במלוא מובן המילה. ההספדים שלהם מלמדים אותנו צניעות ואהבת הארץ מהי. איזו אצילות של מי שאיבדו את היקר להם, ועדיין מבקשים לפזר אור, אהבה ואחדות בקרב העם.
אי אפשר ואסור להתרגל למציאות שבה נתעורר מדי בוקר למחיר דמים של הבנים והבנות של כולנו. העם כולו מתאבל כבר 10 שבועות על ההרוגים והנרצחים, ועדיין לא רואים את הסוף.
אני מודה שאני כבר לא מצליח לזכור את כולם. לא את כל נרצחי המסיבה ולא את כל סיפורי הגבורה של כיתות הכוננות, וגם לא את כל חיילי צה"ל ההרוגים ולא את כל החטופים. התמונות של משפחת ביבס והאחים הג'ינג'ים אינן יוצאות לי מהראש. גם לא החיוך, האור והטוב של נועה מרציאנו המקסימה, ואת איתי פרי עם ציור הלב שהפקיד בידיו בנו שביקש ממנו לא להיפצע. הכמות הבלתי נתפסת של הקורבנות מתחילה לטשטש את הזיכרון, אבל הכאב נותר במלוא עוצמתו כמו בשבת השחורה ההיא שתיזכר לדיראון עולם.
נכון שזה לא הזמן לביקורת והטחת האשמות על מקבלי ההחלטות, אבל בלתי אפשרי להתעלם מעומק המחדל שהיה כאן. האחרונים שאנחנו צריכים להצביע עליהם הם חיילי ומפקדי צה"ל, הנלחמים ממש בשעות אלה בסמטאות השטן בעזה. נתאפק כולנו. ננשוך שפתיים עד זוב דם, אבל לא נפגע באף אחד מעשרות אלפי החיילים הנמצאים בעזה ואשר חלקם טרם הגיעו הביתה מאז ה-7 באוקטובר.
כל מה שנותר לנו זה לאהוב אותם, לעודד ולגבות אותם כאן בעורף. לא ניתן שרוחם תיפול חלילה. הנשים, האימהות, הסבים והסבתות הם תומכי לחימה במלוא מובן המילה. השקט שהם נותנים לחיילים הנלחמים יקר מפז. צו השעה להיות מלא-מלא למען החיילים והמדינה.
