העיר מודיעין ידעה מאז פרוץ המלחמה עשרות סיפורי שכול כואבים, אבל הסיפור של רותם יעיש כואב במיוחד.

יעיש, חייל משוחרר ששירת בחטיבת גבעתי ולחם ברצועת עזה במשך שמונה חודשים, ואף זכה במהלך שירותו באות מצטיין הנשיא, פשט את המדים והמריא יחד עם משפחתו לטיול בגן העדן של איי תאילנד. דווקא שם, רגע לפני שחייו האזרחיים החלו, הוא מצא את מותו בתאונת דרכים באי קוסמוי.

פגשנו השבוע את הוריו, תהל ואלעד, שסיפרו על הגעגוע שהם כבר חשים ועל הבחירה שלהם לבחור בחיים למרות הטרגדיה הבלתי נתפסת.

ילד של חברים

יעיש גדל ולמד במודיעין, תחילה בבית הספר היסודי האלה ואחר כך בתיכון עירוני ד'. "מאז שהוא נהרג אנחנו מגלים עליו המון דברים, כמה עמוק הוא היה, כמה נפח היה באישיות שלו", סיפרו השבוע הוריו. "רותם היה ילד שכל הורה היה רוצה. די מהר הבנו שהוא לא רק שלנו, הוא של חברים. מגיל צעיר הוא היה מוקף חברים, זה היה עיקר עולמו. להיות איתם, לחוות איתם. כשהגיע לגיל גיוס שאלנו אותו 'לאן אתה רוצה ללכת?', והיה ברור לו שהוא רוצה ללכת לקרבי".

בנובמבר 2021 מתגייס יעיש ומתחיל טירונות בגבעתי, שבסיומה הוא אף זוכה לכבוד לקבל את כומתת המפקד, אחרי שקודם לכן ויתר על האפשרות לשרת בסיירת החטיבה למרות שעבר את הגיבוש. "ניסו לשכנע אותו, אבל הוא ידע מה רוצה. תמיד הייתה לו דרך משלו. הוא רצה להיות בגדוד עם החברים". בהמשך, לאחר שסיים קורס מ"כים, הוא ויתר על האפשרות לשרת בתפקידי הדרכה ובחר לחזור לשטח, אל הסכנה ואל החברים. "הוא אמר שהוא יאבד את 'הסגולה' אם יישאר להדרכה. הוא רצה להישאר בחטיבה, רצה להישאר עם החברים והעשייה. זה מה שהוביל את דרכו בכל נקודת זמן".

כאמור, ביום העצמאות 2023 זכה יעיש לכבוד לקבל את אות מצטיין הנשיא, כבוד שגם עליו היה מעדיף לוותר. "הוא ניסה להיפטר  מזה", מספרים הוריו, "הוא אמר 'יש אחרים שראויים לזה'. בצניעות שלו, הוא אחד שלא חיפש תארים וטייטלים. יום אחד המפקד שלו התקשר אלינו ואמר לנו 'בחרנו אותו, יש לו הרבה המלצות. אמרתי לרותם שהוא נבחר כמצטיין נשיא ואני מנסה לשכנע אותו שזה חשוב וזה כבוד, והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו'. הוא לא רצה בהתחלה לשים את סיכת המצטיין נשיא ושכנענו אותו לשים אותה".

חצי שנה מאוחר יותר רותם שוהה בקו בחווארה עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". "רותם התמחה ב'נמרים', ועל דעת עצמו הוא נכנס ב-7.10 למשרד, לקח מפתח של רכב, לקח כמה חיילים ועלה צפונה כדי להכין את הנמרים ולזווד אותם. הוא הבין שהולכת להיות מלחמה. למחרת הם כבר ירדו דרומה והתרכזו בשטחי כינוס, ושלושה שבועות אחרי כן הם נכנסו לעזה".

איך הרגשתם בכל התקופה שהוא היה בעזה?

"עלינו זה עבר מאוד קשה. מתחילת התמרון הוא היה שם, נכנס עם החפ"ק מג"ד. הם היו ממש בחוד, בפנים, בכל המבצעים. בכיכר פלסטין, בבית חולים שיפא, ברנתיסי, באוניברסיטה. הוא היה חדור מטרה. תמיד היה אומר: 'יש לנו משימות שלא סיימנו'. ואז המג"ד לחץ עליו לצאת לקצונה, אבל הוא ממש לא רצה. הוא אמר 'אני לא רוצה קריירה צבאית'. אחרי כמעט שמונה חודשים בעזה הוא יצא להדרכה, קיבל מחזור טירונים, ואחרי זה נכנס לתקופת מילואים של ארבעה חודשים והפך להיות סרס"פ עד השחרור. בתקופה שהוא היה בעזה קיבלנו את הטלפון הראשון אחרי 21 יום. זה היה קשוח מאוד. דאגנו, זאת הייתה תקופה קשה מאוד. היו הרבה נפגעים שהוא הכיר. הוא היה חזק ולא רצה להדאיג אותנו. הוא לא שיתף הרבה. כל הזמן בדקנו שהוא בסדר. הוא היה הולך להלוויות של חברים ולא היה מספר לנו, כי לא רצה להדאיג אותנו".

בדצמבר האחרון, אחרי התופת של עזה, בה ספגה החטיבה הרוגים רבים, פושט יעיש סופית את המדים. "הוא הרגיש בעננים", מספרים הוריו, "יום אחרי השחרור הוא עשה ריסטרט לכל החדר, התחיל להתאמן, לגלוש, להיפגש עם חברים, וגם ביקר פצועים והלך לנחם משפחות. שמחנו מאוד שזה נגמר ושהכל מאחורינו. פתאום משהו בבית מרגיש שלם, שלושת הילדים בבית סוף סוף".

באותה נקודה מבינים ההורים שזה הרגע להגשים חלום ישן. "רצינו לנסוע לגן עדן, להרגיש את כולם ולהיות ביחד", מספרת תהל, "אז טסנו לתאילנד והתחיל הטיול שלנו. היינו בשבוע מטורף של אטרקציות, ים, מסעדות, מסיבות, קניות ושווקים. מה לא עשינו. יום לפני התאונה אלעד אמר 'אם הטיול היה מסתיים היום לא יכולתי לבקש יותר מזה'. הכל היה מושלם. בבוקר האחרון היינו בקוסמוי. התפצלנו, אלעד ורותם יצאו לטיול אופנועים ואני יצאתי עם הבנות לסיור מקדשים. היינו בשוק קטן והחלטנו להיפגש לארוחה בסילבר ביץ".

לקראת השעה שלוש תהל והבנות התחילו לחבור למקום המפגש. "התקשרתי לרותם לראות אם הוא מגיע למקום", מספר אביו אלעד שהיה במרחק מה מבנו, "וענה לי ישראלי שאמר לי שרותם עבר תאונה. הגעתי לשם וראיתי התרחשות. ראיתי את רותם עם פציעה ביד. עליתי איתו לאמבולנס והגענו לבית החולים, וגם תהל והבנות הגיעו לשם. בבית החולים הם ראו את הפגיעה ביד וגם עשו לו סי.טי וראו דימום פנימי, אבל לא היה שום עניין של  סכנת חיים. הוא נפל מהאופנוע. כנראה עקף ורכב שבא ממולו פגע בו, והוא החליק מהאופנוע אבל לא נדרס".

באותם רגעים בבית החולים בני המשפחה כלל לא מבינים עד כמה המצב חמור. "מבחינת  הרופאים הייתה הפציעה ביד", מספר אביו, "הם לא חשבו שיש סכנת חיים. היינו רגועים, לא חשבנו שיש משהו שאנחנו לא מבינים. העבירו אותו לאמבולנס אחר כדי לנסוע לבית חולים אחר, ושם המצב שלו כנראה התדרדר. כשהגענו לבית החולים השני העבירו אותו לטיפול בפנים. תהל הגיעה ואמרו לנו שהוא איבד דופק באמבולנס. הם ניסו לעשות החייאה כבר באמבולנס. ראינו שעובדים עליו ואז הם אמרו לנו שהוא נפטר. כנראה שהוא מת מהדימום הפנימי. זה משהו שקרה פתאום. לא הייתה איזה רשלנות רפואית, לא הייתה שליטה על זה".

"הסיפור הזה מטורף", הם אומרים בכאב, "לא היינו באירוע. היינו באירוע של היד ופתאום זה שינה פאזה ונגמר בצורה כזאת. יש אנשים שמתרסקים עם האופנועים, מתנערים לרגע וממשיכים. לא הייתה פה שום רשלנות. הכלי היה חדש ומתוחזק, הייתה קסדה, היינו עם רישיונות. כל האירוע הרגיש כגורל, כמשהו שלא היה תלוי בנו. לא הבנו מאיפה זה הגיע".

איך מעכלים טרגדיה כזו?

"אנחנו חושבים שהוא פשוט סיים את השליחות שלו. הוא היה אומר שלכל אחד יש תפקיד שהוא בא לעשות. חבר סיפר שבעזה הם דיברו כל הזמן על התרחיש שיקרה להם משהו, ורותם אמר 'אני לא רוצה שיבכו עליי. אני רוצה שיצחקו ויהיו שמחים', ואנחנו לומדים לתרגם את זה, עד כמה שזה קשה. אנחנו מנסים לבחור בחיים ולהמשיך את האור שהוא הפיץ, להמשיך בעשיית הטוב ולהמשיך את הדרך שלו".