"מפתח הזהב של גנגוטרי" הוא רומן מרתק ומרגש שנכתב בהשראת מסע בצ'וטה צ'אר דהאם, מוקדי עלייה לרגל חשובים בהודו, אותו ערך המחבר, אייל דנון בן ה-54.
גיבורת הספר היא הארלי גרין, סטודנטית בת עשרים מניו יורק שיוצאת לחפש את אביה שנעלם בגנגוטרי, מקורו של נהר הגנגס המקודש ומוקד עלייה לרגל בהימלאיה ההודית. כאשר הארלי שומעת במקרה את המילה "גַנְגוֹטְרִי" בהרצאה על תרבות המזרח באוניברסיטת קולומביה, היא נזכרת במקום היעלמותו המסתורי של אביה, שחקר את האזור לפני שנים רבות. העיירה גַנְגוֹטְרִי היא מוקד חשוב לעלייה לרגל בהימלאיה ההודית, משום שנהר הגַּנְגֶס האדיר מתחיל בקרחון שנמצא כמה ימי הליכה מהעיירה הנידחת. היא עוקבת אחרי מסלולו המפותל של הגנגס כדי להגיע למקור הנהר, שנמצא במערת קרח מסתורית בלב הקרחון הקדום.
לאחר התגברות על קונפליקטים עם אימה ועם הפרופסור שלה, ממריאה הארלי לניו דלהי ואל הבלתי נודע ונקלעת למסע חיפוש רצוף הפתעות ומכשולים בעקבותיו של אביה. דרכה של הארלי עוקבת אחרי המסלול המפותל של הגַּנְגֶס כדי להגיע למקור הנהר, שנמצא במערת קרח בלב הקרחון. אל מסע החיפוש ההרפתקני מצטרף צעיר הודי בשם ראג'ו, שנמצא גם הוא על פרשת דרכים בחייו. הארלי וראג'ו מתחילים את המסע אל לב ההרים בלי לדעת שהמפתח לתעלומה קרוב מכפי שהם מצפים. ההרפתקה שהארלי יוצאת אליה היא גם תיאור מסע פנימי של חיפוש אחר משמעות החיים.
העיקרון ה-18
"הארלי חשבה על צלילה לתוך אגם בוצי וקר שנתון לחסדי רוחות קפואות. זה לא נשמע כמו כיף גדול. שניהם שתקו למשך זמן מה. לבסוף שאלה אותו היכן נמצא אותו אגם מופלא. שיניו הלבנות נצצו באפלה סביבם כאורות עמומים במערה חשוכה. "את צריכה לגלות את האגם לבד, אף אחד לא יכול למצוא אותו בשבילך."
הם עברו מעל גשר רעוע והאוטובוס היטלטל מצד לצד. האיש עמד על רגליו, החזיק במשענת הכיסא כדי לא ליפול ואמר: "את צריכה לגרום לכך שהרוחות יפסיקו לנשוב. כל עוד הן נושבות, הגלים הסוערים והבוץ שיעלה מקרקעית האגם יסתירו את מקומו של מפתח הזהב. רק כשהאגם יהיה שקט לחלוטין וכל הבוץ ישקע בחזרה, תוכלי לצלול ולשלות את מפתח הזהב שלך" (מתוך הספר).
התובנות שהארלי צוברת הופכות את ההרפתקה למסע מרתק של חיפוש עצמי, שמציף שאלות מסקרנות על זהות, על חרטה ועל מציאת משמעות עמוקה בכל שלב בחיינו. במהלך המסע הארלי נחשפת למודל חדש של התפתחות אישית שנקרא "עיקרון ה-18".
"עיקרון ה-18 הוא גישת התייחסות חדשה לשלבי החיים שכולנו עוברים. גישה שנותנת לנו מרווח נשימה כדי להשיג את ייעודנו בחיים", מספר דנון, שמפרט את השלבים שעובר כל אדם במסע על פי עיקרון זה, כשכל שלב נמשך 18 שנים:
החולם – מלידה עד גיל 18. זה השלב בו עלייך לפתח חלומות משלך, שיטעינו אותך בהתלהבות אדירה.
החוקר – מגיל 18 עד 36. המטרה היא לחקור לעומק כל חלום שלך, כדי לצמצם את החרטות שיהיו לך יותר מאוחר ולהבטיח שאתה ממצה את כל האפשרויות הייחודיות לך.
הבונה – מגיל 36 עד 54. זהו השלב שבו אנו בונים את עתידנו ומתרכזים במה שכל אחד מאיתנו רוצה להגיע אליו בחיים.
המדריך – מגיל 54 עד 72. בשלב זה עובדים עם אנשים צעירים בתחילת דרכם ומלווים את התפתחותם האישית והמקצועית.
הנותן – מגיל 72 עד 90. בשלב זה מקדישים את הזמן והמשאבים שלנו למען מטרה נאצלת.
"אני מאמן אישי לחיים הרבה שנים והגעתי להרבה תובנות", אומר דנון. "אני מניח שזה כמובן גם עניין של גיל ובשלות. התובנה העיקרית היא שעלינו לשאוף לחיות עם מינימום חרטות, כלומר לנסות להגשים את מה שבאמת אנחנו רוצים לעשות. לכל אחד מאיתנו יש מספיק זמן להגיע ליעדים שלו ברמה האישית, המקצועית וברמת התרומה לקהילה. צריך לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, ואז אתה יותר רגוע. אתה מבין מה חשוב לך ומה פחות חשוב. זה לא איך להיות מיליונר בשנה או איך ללמוד יוגה בסוף שבוע".
אז אתה לא בעד אקזיט?
"אני לחלוטין בעד אקזיט, אבל בזמן הנכון. הציפיות של חלק מהאנשים שאני עובד איתם לעשות אקזיט בגיל 25 הן לא ריאליות, וגרוע מכך, הן מכניסות אותם ללחץ מטורף. אני לא בעד קיצורי דרך. אני בעד לצעוד בדרך במלואה על כל העליות והירידות שהיא מזמנת לנו, כי כל ירידה היא שיעור וכל עלייה מגיעה בעקבות הירידה וממה שהפקנו ממנה".
אם בא אליך אדם שלא יודע מה עליו לעשות בשלב בו הוא נמצא ואין לו תשוקה לשום דבר. מה אתה יכול לעשות איתו?
"לאדם כזה הייתי עוזר בדרך פשוטה מאוד: הייתי חוזר איתו לילדות ושואל אותו מה היה החלום שלו. כולנו היינו ילדים וכולנו חלמנו להיות משהו כשנהיה גדולים. זה לא חלום של ילד להיות אסטרונאוט או כבאי. אני מדבר על שלבים יותר מאוחרים, בסביבות גיל 18-17 בו הדעת מתחילה להתגבש ואנחנו יודעים במה אנחנו טובים ובמה פחות. בשלב הזה החלומות שלנו יותר ריאליים. לחלומות האלה אני רוצה להחזיר את המודרכים שלי. התהליך הזה לוקח לי לפעמים חודש, בניסיון להבין מה הדברים שהציתו את הדמיון שלהם כשהם היו צעירים".
אם זה משהו שהם כבר חלמו בעבר, למה לוקח חודש להיזכר בזה?
"זה לא עניין של זיכרון, זה עניין של הפנמה, של כיוון. עם הזמן החלומות האלה הוחבאו בתוך מערה שנסגרה על ידי פחדים וחרדות. יש למצוא את הדרך למערה, להסיר את כל העכבות בדרך ולמצוא את הניצוץ. בלי הניצוץ שום דבר לא יקרה".
למה צריך לתכנן ולחיות לפי תכנית מסוימת? ומה עם קצת ספונטניות ועם "מה שצריך לקרות יקרה"?
"אני מאמין גדול בספונטניות. עקרון ה-18 מאפשר חופש פעולה אדיר בתוך כל שלב של החיים, מכיוון שכל שלב אורך כ-18 שנה. העקרון לא אומר לך מה לעשות בכל רגע נתון. זה יותר עניין של מצפן שקיים תמיד בתוכך ומצביע על הכיוון שאתה צריך לשאוף אליו. לזרום עם החיים נשמע טוב בתיאוריה, אבל אם אתה לא יודע כיצד לצקת משמעות לאורך כל חייך אתה עלול להתחרט על הרבה מאוד הזדמנויות שפספסת בדרך".
הטיול הגדול שלפני המשכנתא
"את כישרון הכתיבה גיליתי בתיכון בליך ברמת גן, שם למדתי במגמה ספרותית", מספר דנון. "אבא שלי רצה שאלמד מכונאות רכב באורט, כי הוא האמין שכל אחד צריך מקצוע ספציפי לחיים. אמא שלי נלחמה כמו לביאה כדי שאלמד בתיכון עיוני ולא מקצועי. בסופו של דבר אני הייתי התלמיד שכל מי שצריך חיבור או הבעה בכתב מגיעים אליו ונעזרים בו. הכישרון היה שם כל הזמן, אבל אף פעם לא חשבתי לקחת את זה קדימה, כי החיים לקחו אותי קדימה. הייתי במלונאות, באקדמיה, בהייטק, עברתי לארצות הברית וכישרון הכתיבה נשאר תמיד לא ממומש. בעקבות הטיול שעשיתי עם אודליה החלטתי לכתוב את ספרי הראשון "לפני הילדים והמשכנתא". באותו זמן, במקרה, ערך עיתון מעריב תחרות של סיפורים קצרים בנושא "טיול ההרפתקאות הכי מעניין". שלחתי את הסיפור שלי בשם "ספינת אהבה בנפאל" וזכיתי במקום הראשון מבין אלף סיפורים שהגיעו למערכת. בעקבות זאת הם הציעו לי לכתוב ספר שלם".
"מפתח הזהב של גנגוטרי" (הוצאת ספרי ניב), שיצא בקיץ במהדורה אנגלית, הוא ספרו השני של אייל דנון. קדם לו הספר "לפני הילדים והמשכנתא" (ספריית מעריב). בגיל שלושים, לפני הילדים והמשכנתא, לפני החובות והקריירה מחליטים איל ואודליה דנון לקחת פסק זמן מהחיים שהכירו. הם התפטרו מהעבודה, מכרו את כל רכושם והמירו הכל בשני תרמילי גב גדולים וכרטיס טיסה לכיוון אחד – ניו-דלהי. וכך החל טיול סביב העולם ללא הגבלת זמן.
את חוויות הטיול ההוא, חלקן מסמרות שיער ואחרות גורמות לקורא לפרצי צחוק בלתי נשלטים, תיעד אייל דנון את חוויותיהם בשפה מיוחדת ובתיאורים חיים שמפגישים אותנו עם מקומות נידחים, עם אנשים מיוחדים ועם תרבויות מוזרות ולא מוכרות. רק אחרי שנה – אחרי הודו, נפאל, אוסטרליה והוואי – הגיעו הילדים והמשכנתא.
"בדרך כלל אנשים עושים את הטיול שאני עשיתי אחרי צבא, אבל אני בחרתי לעשות אותו בגיל 30", הוא משתף. "הרגשתי שיש נקודות בחיים שאתה חייב למצות אותן. אחד החלומות שהיו לי היה לטייל בעולם, לא גבולות וללא מטרה".
אשתך זרמה עם זה?
"אודליה, אשתי, עבדה אז כמעצבת אופנה אצל יובל כספין. אני הייתי מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. אמרתי לה: 'תקשיבי, אנחנו עכשיו לוקחים את כל הכסף שיש לנו בעולם, מוכרים את כל מה שיש לנו – הונדה סיביק, מערכת סטריאו – וקונים כרטיס טיסה סביב העולם עם 20 אלף דולר בכיס'. היא זרמה עם זה, אבל אנשים אחרים פחות הבינו. אני זוכר שנפגשנו עם חבר שהוא רואה חשבון, והוא אמר לי: 'אתה משוגע. אתה נבחרת עכשיו למרצה הכי פופולרי במרכז הבינתחומי. איך עוזבים משרת חלומות כזאת בשביל טיול מסביב לעולם? זה לא נתפס'. אז מה שלא נתפס אצל אדם אחד היה תשוקה בלתי נתפסת בשבילי, והבנתי שאם אני לא עושה את זה בגיל 30 אני לא אעשה את זה בחיים".
משנת 2006 ועד שלהי 2007 עשו אייל ואודליה טיול של פעם בחיים סביב העולם, וראו מראות שרובנו רואים רק בסרטים.
למה חזרתם?
"חזרנו כי נגמר הכסף. לא עבדנו יום אחד בשנה וחצי. חיינו רק על ה-20 אלף דולר שהיו לנו בכיס כשיצאנו מישראל".
ומה עשיתם כשחזרתם? ממה חיים?
"הלכנו לגור חצי שנה במרפסת של ההורים של אודליה בפתח תקוה עד שהתארגנו על החיים".
לדברי אייל, את התשוקה לחיים ספג בביתו ברמת חן. "אימא שלי לימדה אותנו לא לוותר. למרות שהיא מצאה את עצמה בגיל צעיר עם בעל נכה צה"ל ושלושה ילדים, היא לא נשברה. היא עבדה קשה כדי שנגדל להיות ילדים מצליחים ומאושרים".
כשאביך היה בן 54 הוא עבר התקף לב ונפטר. האם זה משהו שדחף אותך לממש את החלום לטייל בעולם כאילו אין מחר?
"זה לא המוות של אבא שלי שגרם לי לחיות בצורה הזאת, אלא יותר החיים שלו כנכה צה"ל. הוא נפצע קשה בתעלה בזמן מלחמת ההתשה. הוא היה נכה מאה אחוז. החיים בבית כילד היו מאופיינים בקיצוניות. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שהגעתי הביתה וראיתי אמבולנס בחוץ. היה לאבא שלי תיק רפואי בגודל של אנציקלופדיה. אנחנו אף פעם לא ידענו מתי הוא ימות, אבל הבנו שזה יכול לקרות בכל יום. ההבנה הזאת שדברים יכולים להסתיים בכל רגע ליוותה אותי כל חיי, ולכן גם חיפשתי כל הזמן את הניצוץ שבחיים".
בימים אלה יוצא ספר נוסף של דנון בארצות הברית בשם "עיקרון ה-18", שגם הוא ככל הנראה יתורגם לעברית. אייל הוא לא רק סופר, ב-25 השנים האחרונות הוא גם מאמן לחיים מאוניברסיטת קולומביה ומנכ"ל של חברת Ignite Advisory Group, שבין לקוחותיה תאגידי ענק כמו אמזון, HP, וקבוצת מלונות אינטרקונטיננטל.
מצד אחד, אתה מאוד רוחני בתפיסה שלך, בוודאי בכל מה שקשור לכתיבה. מצד שני, אתה עובד בעבודה חומרית. איך שני הקצוות האלה מתחברים?
"תמיד הייתה לי אחריות לעבוד ולהתפרנס. מצד שני, אף פעם לא חשבתי שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. להיפך, תמיד הבנתי שיש לנו משהו בחיים שהוא מעבר לקיום הפיזי. שזה לא יכול להיות שהחיים שלנו הם רק מרדף אחרי כסף, קריירה והישגים חומריים. התובנה הזאת גרמה לי להתנסות בכל מיני חוויות. ניסיתי הרבה דרכים בחיים. עברתי כמה פעמים מקצוע בצורה דרסטית, טיילתי בעולם לתקופות ארוכות מאוד, דבר שנובע מההבנה שאם אנחנו חיים את המסלול הרגיל של החיים אנחנו מפספסים משהו חשוב מאוד".
מה היית רוצה שאנשים שיקראו את הספר שלך ייקחו ממנו?
"אני מאמין ומקווה שמי שיקרא את הספרים שלי יבין את המסר שהחיים קצרים. שאף אחד לא יגשים את החלומות שלנו בשבילנו, ושאם לא חיים את החיים בתשוקה זה כאילו לא חיים אותם בכלל. אני מקווה שהקוראים שלי ייקחו מהספר כלים שיעזרו להם להגיע להישגים, אבל לא פחות חשוב – לשלווה פנימית, כדי שיוכלו להעריך את הדרך שעשו בחיים ובעיקר ליהנות ממנה".
