מוצאי שבת האחרונה. חמישה רכבים יוצאים ממודיעין בדרכם למסיבה בירושלים. הידיעה על המסיבה עברה בסודי סודות רק ליודעי דבר. אל המסיבה יכולים להיכנס רק מי שמוכר למארגנים.  רק מי שהיה בעברו חרדי וכעת הוא חילוני. יחד עמם נכנסים אנשים הלבושים כחרדים.לחברי קהילת היוצאים בשאלה הם מוכרים כ"אנוסים", חרדים למראית עין אך בתוך הנפש פנימה כבר עזבו מזמן את הדת. לאחר שקיבלתי אישור מיוחד להיכנס לתוככי עולם הדתל''שים, (שכלל לא תיארתי לעצמי שקיים), מצאתי עצמי,  חילונית יחידה, במועדון ההומה בירושלים. שומר גדול עמד בכניסה. האורחים מוכרים למארגנים ואין סיכוי שזר יחדור, במיוחד לא אנשי משמרות הצניעות. בר אפוף עשן, מוסיקה רועשת ושולחנות צפופים המובילים לרחבת ריקודים נחבאת בחלל פנימי נסתר. אני מתבוננת על מגוון הטיפוסים על הרחבה. נשים צעירות בבגדים מעט נועזים, חצאיות מיני, פה ושם מנומר, "את רואה את זו? מצביעה המלווה שלי על צעירה במיני קצרצר", זו אמא לשישה ילדים. וזו", היא מוסיפה ומפרטת, "אמא לשבעה". אני פוערת עיניים תמהות אך מגלה שזו לא עובדה יוצאת דופן, כל אחת מהנשים שיצאו בשאלה, הספיקה להינשא בשידוך בגיל צעיר וללדת ילדים רבים, בטרם החלו הרהורי הספקנות שהובילו לעזיבת הדת יחד עם בן הזוג ולעיתים גם בלעדיו. במסיבה המיוחדת הזו אסור לצלם והפרטיות של הנוכחים היא הדרישה החשובה מכל. מסביב מראות הזויים למכביר, בעיקר אותם בחורים עם פאות חסידיות ומגבעות שחורות המנסים להשתלב בקצב.

בלי עכבות

ה"אנוסים", כפי שהם מכונים בפי כל, עוברים את אותו התהליך שעבר כל אחד מהנוכחים בחדר. הם בשלב שעדיין אינם מסוגלים להתמודד עם לחץ החברה החרדית, מציגים כלפי חוץ חזות אדוקה ומהוגנת, אך לאט לאט הם אוזרים כוח להיחשף אל העולם החילוני ומנעמיו ולהודות בפני עצמם ובהמשך מול סביבתם כי אינם שומרי מסורת יותר. בחור בבגדי חסידים מתנועע לקצב המוסיקה הרועשת. פיאותיו אסופות מתחת למגבעת, נע ונד בין העולמות. גם אלו שכבר הסירו את הסממנים החרדים החיצוניים, עדיין מתקשים להסתגל לתרבות החדשה, תנועות הריקוד החדשות, ההתגפפות עם בני ובנות המין השני על רחבת הריקודים. בתוך מסך העשן והמוסיקה הרועמת אין גבול להתנסויות. בני ישיבות רוקדים עם צעירות במיני הדוק, נשים צעירות מתנשקות ומתגפפות עם חברותיהן בסצנות שלא יכלו לחלום עליהן מעולם. "מרגע שקיבלו את ההחלטה להשאיר את העולם ממנו הגיעו מאחור, כבר לא נותרו בהם שום עכבות", מסבירה לי המלווה שלי, "מרבית היוצאים בשאלה שגדלו בעולם של שחור ולבן, אינם מכירים את דרך האמצע.  אם הם לא שומרים על כשרות וצנעה, הם מקצינים עד פריצת כל הגבולות".

דתיים כלפי חוץ

מלי אליאך (29) ממודיעין היא מנכ''לית עמותת "יוצאים לשינוי", אשר הוקמה לפני כשנה.  העמותה שמה לעצמה למטרה לפעול מול קובעי המדיניות במדינת ישראל באופן שישפיע על כל היוצאים בשאלה בהווה ובעתיד. מקימי העמותה, בעצמם יוצאים בשאלה, מודעים לקשיים ולצרכים של רבים מחבריהם. רבים נותרים ללא תמיכה משפחתית, ללא מקורות פרנסה, יש כאלו שעיסוקם בעבר אינו מתאים כשיצאו בשאלה. בדף הפייסבוק של התנועה, אחריו עוקבים כמעט 1400 דתלש''ים, ניתן למצוא שורה של מיזמים, כמו העסקה בתחום המלונאות או דאגה לחיילים בודדים שיצאו בשאלה ועידוד השכלה גבוהה. "אנחנו רוצים לקבל את אותם התקציבים שהחרדים מקבלים להשכלה גבוהה" אליאך מתעקשת, "כמו כן אנחנו  מבקשים שיקבלו לצבא את אלו שהתחמקו מגיוס בלחץ הסביבה כשהיו חרדים ועכשיו מבקשים למלא את חובם למדינה. אותם חרדים שהתחמקו מגיוס לעיתים על ידי אישור קב''ן, מיד עם חזרתם בשאלה ניגשים ללשכת גיוס במטרה להתגייס אך הצבא אינו  מקבל אותם. 

נושא הגיוס מאד חשוב לחוזרים בשאלה. זהו ציון דרך של כל ישראלי במדינה וחלק חשוב בהשתלבות בחברה. המאמץ שלנו הוא להגיע לחברי כנסת, חברי עיריות ולהפעיל עליהם לחץ לדאוג לנו. ההישג האחרון שלנו הוא קבלת אישור לפתיחת מסלול קדם מכינה אקדמאית באוניברסיטה העברית ליוצאים בשאלה, כולל מלגת קיום, בדיוק כפי שנותנים לחרדים. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש אלא לחלק כל הטבה שמקבלים החרדים, גם לאלו שנוסף לכינויים הביטוי "לשעבר".

אליאך, ירושלמית במקור, היא הבת השלישית במשפחה חרדית ליטאית בת 10 נפשות.   "למדתי במוסדות לימוד חרדיים. בסופו של דבר אצל החרדים לא לומדים כמעט דבר שמועיל להתקדם בעולם החילוני. האופציות לבנות בזמני היו מאד מוגבלות, ללא לימודי בגרויות וללא תארים אוניברסיטאיים.  למדתי הנהלת חשבונות ועסקתי בכך מעט מאד. נישאתי עם הבחור הראשון והיחיד ששידכו לי. הוריי קבעו לי פגישה עמו, ולאחר הפגישה הראשונה אישרתי שאני מעוניינת להמשיך להיפגש. אחרי ארבע פגישות התארסנו בהסכמתי. באותה מידה שהשידוך עבד, הנישואין יכלו גם לא להצליח. האהבה באה אחרי החתונה. באוכלוסיה החילונית יש לך אפשרות להכיר את בן זוגך, לבדוק איך הוא מתנהל בחיי היום יום. בסופו של דבר פה מדובר בהרבה מזל". לאחר הנישואין עברו בני הזוג לקריית ספר שם החל במשותף תהליך היציאה בשאלה. מלי: "היציאה בשאלה באה מתוך אידיאולוגיה ולא מכך שסבלנו בעולם החרדי. אני באופן אישי גיליתי שאינני מאמינה בדת. בעיניי זה לא רלוונטי אם יש אלוהים או לא. כחלק מהתהליך של יציאה בשאלה עברנו תקופה כ"אנוסים". כלפי חוץ נראינו משפחה חרדית, אך חיינו כחילוניים ולא קיימנו מצוות כשרות בתוך הבית. הייתי לבושה על פי תקנון הצניעות, חצאיות ארוכות, שרוולים שמסתירים את המרפק, הסתובבתי בכיסוי ראש מלא, תמיד עם פאה מחוץ לבית ומטפחת בבית, אך למעשה בתוך הבית לא שמרנו על כשרות, לא קיימנו שבת, לא שראינו טלוויזיה – אין דבר כזה בקריית ספר", "אין אפילו תשתית" מודיע בעלה, "אבל היינו יושבים בשקט בשקט עם אוזניות מול האינטרנט ורואים סרטים. השבתות שלנו היו מאד כבדות, מסוגרים בתוך הבית, חוששים שמישהו יראה אם הדלקנו אור או לא. במשך זמן רב היינו על הגבול בין חילוניים ודתיים עד שעשינו את המעבר לעולם החילוני באופן סופי לפני כ- 3 שנים כשעברנו להתגורר במודיעין. ההורים בגן של בני והשכנים מסביב אינם מתארים לעצמם שהייתי חרדית" מתוודה אליאך, שדבר במראיה אינו מסגיר את עברה. יחד עם בעלה הם מגדלים את בנם בן ה- 5 במסגרת חילונית לגמרי. היא מציגה בפניי תמונה שלה מהעבר הלא רחוק עם שביס גדול ובגדים צנועים אך מסרבת לחשוף בפומבי את תמונותיה כחרדית ומסבירה: "מעבר לזה שקשה לי לראות תמונות של עצמי מהעבר אני ממש לא רוצה שאחרים יראו אותי במראה הזה. " 

נכנעתי ללחץ

שי (שם בדוי) בן 43, עבר לאחרונה למודיעין. ביחס לחברי הקבוצה הוא נחשב מהוותיקים שביוצאים בשאלה. הוא מוכן לספר את סיפורו אך חושש להיחשף כדי לא לפגוע בבני המשפחה שנותרו מאחור. עבורם, הבושה על כך שאחד מבני המשפחה יצא בשאלה היא גם כך גדולה מאד. שי גדל במאה שערים, הצעיר בן 11 אחים במשפחה מחסידי "נטורי קרתא", הפלג הקיצוני והאנטי ציוני ביותר בחברה החרדית. הוא מתאר את החברה בה גדל כ"מקבילה החרדית של בן לאדן. המתאבדים בפוטנציה של העולם החרדי". "בבית שגדלתי אסור היה לדבר עברית, עד גיל 15 דיברתי רק אידיש. ביום העצמאות אסור היה לנו להסתכל על הזיקוקים ובל''ג בעומר שרפנו את דגלי ישראל. בתוך השכונה התנופפו בעיקר דגלי פלשתין. כילד סבלתי מאד מהיחס של הילדים והמבוגרים סביבי. גם לא הצלחתי להבין את כל האיסורים שנכפו עלינו ובעיקר מדוע אנחנו לא יכולים להיות שותפים לביטחון המדינה שמגינה עלינו. החלום שלי היה להתגייס לצבא. לקראת סיום לימודיי בגיל 21 התאמנתי במשך שנה שלימה אימוני כושר מפרכים בחדר כושר. שאפתי להתקבל לסיירת מטכ''ל. אלא שההתנגדות מסביבי היתה אדירה. הקרובים והרחוקים הפעילו עליי לחץ נוראי. האשימו אותי שאם אתגייס אפגע בבריאותה של אמי ואפגום בסיכויי השידוך של בני משפחתי. עד היום איני סולח לעצמי שנכנעתי ללחץ הזה." 

תהליך היציאה בשאלה של שי ארך כמעט 20 שנה, כששיאו לפני כ- 4 שנים עם המעבר לחילוניות באופן סופי.  ההחלטה כללה התנתקות מכל המשפחה והחברים החרדים וגירושין מהאישה ושלושת הילדים שנשארו חרדים בירושלים. "לקח לי הרבה שנים לאזור אומץ ולהקשיב ללב שלי" הוא מודה, "הרבה שנים התנדנדתי בין העולמות, התהלכתי עם כיפה קטנה לראשי וזקנקן קטן אך במשך הזמן התרחקתי עוד ועוד מהלכות הדת. אני לא מאמין בקיום מצוות אך אני כן אדם רוחני, שמאמין בקיומו של כח עליון כלשהו." את מקום המשפחה תפסו החברים החדשים בקהילת הדתל''שים.  הארוחות המשפחתיות בשבתות ובחגים פינו את מקומן למפגשי חברים, כולם מאותו רקע וחווים אותם קשיים.

פחות לחץ חברתי

רומי (במקור רוחמה) אליהו, 28, ובעלה מוטי, 33, נשואים 11 שנים. הם הורים לשני ילדים בגילאי 7, 9 ויחד עמם עברו מהמסגרת החרדית של קריית ספר לעולם החדש במודיעין. רומי, בחורה צעירה ומצודדת, גדלה כאחת משבע בנות. היא התגוררה עם משפחתה בקרית ספר מגיל 9 ולמדה בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב". בגיל 16 היא הכירה את מוטי בשידוך. "ההורים שלי דווקא לא תמכו בכך שאתחתן בגיל צעיר, אך אני מאד רציתי להתחתן, להיות בעלת בית משלי, ולכן הם כיבדו את רצוני ואפשרו לי להתחתן".

מוטי גדל בירושלים, הבכור בין 15 ילדים  והתחנך בתלמוד תורה וישיבה חרדית בירושלים. לדבריו עד גיל 22 לא למד דבר מעבר לגמרא ואחרי כתה ח' לא נחשף ללימודי חול כגון חשבון או מדעים, עובדה מדהימה כשלעצמה לאור העובדה שכיום הוא דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. לאחר הנישואים עברו בני הזוג קרוב להוריה של רומי בקרית ספר. היציאה בשאלה הגיעה בעקבות מוטי אך יחד הם הגיעו להבנה משותפת ומצאו את דרך הביניים לנהל חיים חדשים. "הספקנו להתגורר בקרית ספר תוך כדי תהליך שינוי הדרך, לא היינו יותר מדיי שייכים אבל ברגע שהורדתי את כיסוי הראש זה בלט יותר". לפני כשנתיים הם עברו  למודיעין אך החליטו להמשיך לשמור על המסורת. "המעבר אצלנו היה פחות קיצוני" רומי מתארת. "אני ובעלי נותרנו מסורתיים ושני הילדים שלנו לומדים בבית ספר ממלכתי דתי בעיר. הקשר עם המשפחה בקרית ספר ובירושלים נשאר אך בכל ביקור צריך להתלבש בהתאם, ללבוש לפחות חצאית. המעבר הפיזי למודיעין היה מרענן מבחינתי. יש פחות לחץ חברתי, הצלחנו להיטמע בעיר ולא לבלוט כמו קודם כיוצאי דופן בחברה החרדית. ההפתעה הפחות נעימה היתה עלויות המחייה כאן. מבחינת ההוצאות, לגדל 2 ילדים במודיעין זה כמו לגדל 10 ילדים בקרית ספר. לדוגמא – כשהתגוררנו בקריית ספר הייתי עם תינוקת בת כמה חודשים וילד בן שנתיים. עלות המעון ליום מלא עבור שניהם היתה כ- 900 ש"ח ביחד והמעון היה מקסים. תוספת  צהרון מ 13-16 עלתה 200 ש"ח בלבד. כשעברנו לעיר עברנו למסגרות חדשות ונדהמנו לגלות כי התשלום לשעתיים צהרון היה שווה ערך ליום שלם במעון בקרית ספר." מוטי: "גם הדירה שהייתה לנו בקריית ספר לא יכלה לכסות רכישת דירה חדשה במודיעין. מסתבר שיש הרבה צדדים חיוביים בעולם החרדי, אבל לנו העולם הזה לא התאים."

זה עובר ברשת

הקשר בין כל היוצאים בשאלה באזור התפתח לאחרונה בעקבות הטכנולוגיה, הפייסבוק והפורומים של היוצאים בשאלה. מלי: "ישנם בין 1000 ל- 1300 יוצאים בשאלה בכל שנתון של חרדים. כלומר, אם בשנתון חרדי מונים כ- 13000 בוגרים, כ- 10% מהם עוזבים את הציבור החרדי. כמה מאות יוצאים בשאלה מתקשרים דרך הפייסבוק. את התהליך עברו במשותף גם כמה עשרות זוגות נשואים. רוב היוצאים בשאלה הם צעירים רווקים, מטבע הדברים אנו התגבשנו לקבוצה של כ-60 משפחות עם ילדים, נשואים או גרושים. בקבוצה יש גם "אנוסים" בעלי משפחות, שאצל חלקם גם בני הזוג שלהם אינם יודעים על התהליך שהם עוברים ועל הקשר עם יוצאים אחרים. ככל הידוע לנו יש במודיעין לפחות 10 משפחות חילוניות שבעברן היו חרדיות.

מוטי: "רב הזוגות של היוצאים בשאלה מתקשרים בפורום "חרדים בעל כורחם". כך הכרנו גם את שאר המשפחות מהעיר."

מלי: "לפני כ- 6 שנים נחשפנו בכתבה בעיתון ארצי לפורום "חרדים בעל כורחם". היינו בטוחים שאנחנו הזוג היחיד שיוצא יחד בשאלה והופתענו לגלות עוד זוגות. עיקר הסיפור של יציאה בזוגות נפוץ יותר ב 4 שנים האחרונות. אצל כל זוג יש מצב שאחד מבני הזוג מתחיל לעבור את התהליך לפני השני. הקצב והאופן שכל אחד יוצא בשאלה הוא שונה. חלק מהקבלה לקבוצה כוללת בדיקה אם אתה באמת יוצא בשאלה או מתחזה. המבחן הוא אם אתה עונה להודעות בשבת. כשנכנסנו לפורום גילינו עולם שלם שמאחוריו מסתתרים גם מפגשים חברתיים."

נפגשים בפארק

בפארק ענבה נערך בחודש שעבר מפגש אליו הגיעו כ- 30 משפחות של דתל''שים מירושלים ועד גוש דן. הגיעו זוגות וגם חד הורים עם הילדים. במבט מהצד הם נראו כמו עוד חבורת משפחות בפיקניק בפארק. אך כשהחלו להציג את עצמם אי אפשר היה שלא לשים לב לשמות המאפיינים: ברוריה, רוחמה, שיפרה, נחמה, מלכה וחדווה. בעוד שיחות הגברים נסבו סביב נושאי כלכלה ופיננסים, ניצלו הנשים את המפגש לשוחח על כל הפנטזיות שהגיע הזמן להגשים, מנסיעה לחו''ל ועד ספורט אקסטרים. אך המשאלה הכי מדוברת היתה מתי אפשר יהיה לצאת מהבית בלי הלחץ לחזור לילדים שמלווה את כולן מגיל צעיר מאד. החבורה הזו מהווה תחליף למשפחות שנותרו מאחור. את פסח האחרון הם חגגו כולם ביחד בסלון ביתם של מלי ובעלה. מסיבות ימי ההולדת של הילדים נערכות במשותף, תחליף לסבא וסבתא והדודים שלא יכולים להגיע.

באילו קשיים נתקלתם במעבר בין העולם החרדי לחילוני?

אליאך: "הקושי הגדול הוא בפן החברתי.  אני זוכרת את עצמי הולכת עם הילד בפעם הראשונה לבית ספר חילוני כשאני לא יודעת מה זה אומר. איך מתלבשים? מה לומדים? סגנון הדיבור שלנו שונה, התקשורת הבין אישית שונה, אפילו בחגים מסוימים לא ידענו איך להתנהל. בפורים לא ידענו אם להביא משלוח מנות לגננת כפי שהורגלנו או לא. למזלי גדלתי בבית שבו אמי שמעה שירים ישראלים, לכן שירי ארץ ישראל ושירי הילדים לא היו זרים לי. ובכל זאת הרבה דברים היו חדשים לי. כיום אני מרגישה שאני חיה את העולם החילוני דרך הילד שלי."

לאחרונה התפרסמו מספר מקרי התאבדות של צעירים שהגיעו למצב קיצוני של ייאוש בעקבות הקשיים שעמדו בדרכם. חברת הכנסת הראשונה שנרתמה בפומבי לעזרת הקהילה היא עדי קול מ"יש עתיד". אליאך: "אנו מרגישים צורך לצרף כל מי שמרגיש שייכות. המודעות בציבור הכללי עלתה וחשובה הסביבה התומכת. הקשר הווירטואלי נשמר וכן נפגשים במסיבות, מפגשים חברתיים משותפים וחגים. בימים אלו בעלי ואני מתלבטים מה ללמוד לקראת תואר ראשון. שנינו  מתלבטים "אולי כימיה או ביולוגיה" אבל בעצם אין לנו מושג מה זה אומר" היא מגחכת על מצבה. "למזלי אנחנו הצלחנו להתגבר על המעבר בין העולמות ולבנות לנו חיים משותפים יציבים, אבל אם המדינה הייתה מכירה בצרכים שלנו זה היה הרבה יותר פשוט. כרגע הסיוע שאנו נותנים לבודדים הוא משום שהצלחנו ואנו באופן אישי יכולים לעזור אבל דרושה עזרה ממלכתית, ולא רק לחרדים." 

(צילום : אינגריד מולר)