בעוד שהציבור הישראלי נחשף אל דמותו המרשימה של סרן איתן יצחק אוסטר מרעות רק לאחר נפילתו לקראת ערב ראש השנה, על סט הערכים המרשים שהציג, אביו קיבל הצצה להלך הרוח של בנו אי-שם עם פרוץ המלחמה.
"בשביעי באוקטובר הוא היה בחופשה", סיפר השבוע אביו דב למודיעין News, "כשהתחיל להתבהר שיש פה משהו שונה הוא נסע לבסיס ביוזמתו, ומשם הם ירדו קבוצת קצינים לנירים. הוא נלחם בנירים כמה ימים עד שהמצב התייצב. בדרך הוא נחשף למראות קשים ופינה הרוגים מתוך רכבים, כולל מפקד סיירת נח"ל שהוא מצא אותו הרוג בתוך הרכב ופינה אותו. בשביעי באוקטובר נהרג גם החבר הכי טוב שלו שהיה מפקד בגולני, אורי שני, ואחרי כמה ימים הוא יצא ללוויה שלו. הוא נסע ממחנה אדם להר הרצל וביקשתי לראות אותו לכמה דקות, שנראה מה שלומו. הוא אמר לי: 'כל החיילים במלחמה, נמצאים בהכנות לעזה. אין סיכוי שאני נכנס לבית'. אחרי שכנועים הוא הסכים לפגוש אותי על כביש 443 לשתי דקות. באמת חששתי שאני אמצא מישהו מעורער נפשית, אבל מצאתי אותו מאוד חזק, יותר חדור שליחות ממה שהיה קודם. הוא אמר לי: 'הבנתי מהקרבות שהיו עכשיו שזה הדור שלי, שזאת המשימה שלנו', ואחר כך הוא אמר את המשפט שחזר עליו במשך כל השנה: 'עד לניצחון'. הבנתי שיש פה מישהו שהמודעות, או המחשבה והרצון שלו, שולטים אצלו על הרגש בצורה מאוד בולטת".
שנה חלפו ואוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, הופך לחלל הראשון בכניסה הקרקעית לדרום לבנון, ועם ישראל נחשף לסרטון שצילם לפני מותו ושלח לחברים לבני המשפחה, בו הוא אומר: "הגיע הזמן והמשימה שלנו – להחזיר את תושבי הצפון הביתה. אנחנו חזקים, באים מוכנים. זה משהו שישפיע על הדורות הבאים. אני מרגיש שזו זכות היסטורית".
אוסטר, בן 22 בנופלו, והותיר אחריו זוג הורים ושבעה אחים ואחיות.
ילד עם סכין מתחת לכרית
פגשנו השבוע את הוריו של אוסטר שסיפרו על הילד שובה הלב שאי אפשר היה לכעוס עליו, גם כשהיה אשם, שמגיל צעיר אהב לנהל שיחות עם מבוגרים כשווה בין שווים ובגיל חמש כבר ידע בעל פה את כל מילות "זמר הפלוגות" של נתן אלתרמן.
אוסטר היה בוגר תיכון אמי"ת בעיר, השתתף בפרויקט המצוינות "אות רמון" לחיבורים בחברה הישראלית, הדריך בתנועת הנוער בני עקיבא והיה תלמיד מצטיין. לאחר התיכון למד אוסטר בישיבת מחניים בגוש עציון, ולאחר התלבטות רבה העדיף להתגייס למסלול קרבי במקום לתפקיד במודיעין.
הוריו מספרים שהדברים לא באו לו בקלות. בתור ילד הוא פחד מחושך, חרדות נטישה ומגנבים, אבל תמיד בחר להתמודד עם הפחד. "כמו שכולם יודעים", מספר אביו, "הוא היה בחור דתי אמיץ מאוד שרצה כל הזמן להיות בראש, אבל הוא לא נולד כזה. הוא לא היה גיבור שבז לסכנה. בגיל צעיר הוא חווה פריצה לבית ובעקבותיה נולד אצלו חשש שהבית הוא כבר לא המבצר הבטוח שלו. התחיל להיות לו קשה לישון בלילות והוא לקח על עצמו לפתור את הבעיה. אני הצטרפתי לשמירות שלו, בעיקר כדי שהוא יוכל לישון. אחר כך הוא הטמין סכין מתחת לכר, כדי שאם יקרה משהו הוא יוכל להתמודד ולהגן על עצמו ועל כולנו. אמרתי שזה מה שאפיין אותו, היכולת להחליט מה צריך לעשות ולעבוד על עצמו ועל התכונות שלו כדי להגיע למטרה".
באופן דומה, ברגע שהחליט שהוא רוצה ללכת לקרבי למרות שהיו לו אפשרויות אחרות, הוא היה נחוש להשיג את המטרה ששם לעצמו. "היו לו אפשרויות אחרות", מספר האב השכול, "כל המשפחה שלו לא הייתה בתפקידים קרביים אלא בתחום הטכנולוגיה. ברגע שהוא החליט שזה הכיוון שלו, בגלל הרצון שלו להמשיך להשפיע על אנשים כמו שעשה בהדרכה, הוא בחר להיות בחי"ר. כדי להתכונן הוא החל לפתח את הגוף שלו בצורה משמעותית. הוא היה בחור עם הרבה חוש הומור והרבה בדיחות, אבל דברים שהיו חשובים לו הוא לקח בשיא הרצינות. גם כשהיה בעזה ובפעילות מאוד מאומצת, כשהיה מגיע הביתה הוא היה הולך לחדר כושר לשעה וחצי ועושה ריצות במוצאי שבת. הוא לא ויתר לעצמו אף פעם".
בסופו של דבר מתגייס אוסטר ליחידת אגוז, ושלוש שנים לאחר גיוסו, בפברואר 2023, הוא מקבל לידיו צוות טירוני היחידה. "איתן אהב את החיילים שלו ואהב להיות מחנך. כמפקד, הכי חשוב היה לו לחבר את החיילים שלו למורשת ולערכים. שיידעו למה הם שם, רעיונית ומעשית. מהיום הראשון בטירונות הוא היה מדבר איתם על החשיבות שבמקצועיות, והיה עסוק בלהכין אותם למלחמה בצפון. אפילו ביום כיף צוותי הוא בחר לקחת אותם לסיור מורשת קרב בכפר עציון. המוטו שלו בווטסאפ היה המשפט של מוש זילברשמידט, מפקד הגוש במלחמת השחרור: ״מה אנו ומה חיינו, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים, נכה באויב בכל מקום… תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".
"אחרי קורס קצינים", מספרים הוריו, "בגלל שהיה מצטיין הוא היה יכול לבחור לאן ללכת. הוא העדיף ללכת להכשרה ולהדריך לוחמים. הוא התעקש לא לקרוא להם טירונים אלא לוחמים בהכשרה. היה חשוב לו לתת להם הרגשה שהם מכינים את עצמם ללחימה. הוא היה מאוד ייחודי בשיטת הפיקוד שלו. הטירונים שלו סיפרו שהוא היה מאוד מיוחד גם בדרישה למצוינות. הוא עודד אותם להיות תחרותיים כדי להיות טובים יותר, והשקיע הרבה בנושא של מורשת קרב וערכים. ההצטיינות לא באה לו בצורה טבעית או בזכות גנטיקה או ניסיון מהבית. הוא פשוט בנה את כל זה בעצמו. הוא עבד על זה בצורה מאוד רצינית. בסרטונים המשפחתיים שהוא שלח לנו בכל פעם שהוא נכנס לעזה או ללבנון, הוא תמיד דיבר על מסרים משמעותיים. הוא חי את זה והנחיל את זה לחיילים שלו. הוא עבד כל הזמן בתחושת שליחות. מעולם לא היה מצב שהוא התעצל לקום לצבא בבוקר. תמיד הוא היה בשיא המרץ ובשיא הערנות, ללא תלונות".
דוגמה אישית בחאן יונס
כאמור, באותה שבת שחורה ירד אוסטר לדרום ונלחם לצד קציני אגוז, אולם לאחר כחודשיים שב אל הצוות עליו פיקד לסיום ההכשרה. "כל הזמן איתן ניסה לסיים את התפקיד כדי לעבור ללחימה בעזה", מספר אביו, "זאת הייתה התקופה אולי הכי מתסכלת מבחינתו בצבא. הוא הרגיש שהוא עוסק בהדרכה בזמן שאחרים עסוקים בלחימה. בסופו של דבר הגיע מחליף והוא ירד לעזה כשאין לו תפקיד בעצם. הוא נכנס כחייל ולא כקצין, כי הוא התעקש בכל מקרה להיכנס ללחימה. אחרי חודש בערך הוא קיבל פיקוד על צוות לוחמים בוגר. זה היה אתגר מאוד גדול מבחינתו. יש להם ניסיון לחימתי של חודשיים והוא לכאורה פחות מנוסה מהם, אבל כמו ששמענו מהצוות שלו, לאורך התקופה של שמונת החודשים שהם היו ביחד הוא הצליח להפוך אותם לצוות לוחמים הכי טוב ביחידה. צוות אוסטר נחשב להכי טוב ביחידה הרבה מאוד בזכותו. יש אנקדוטה שמאפיינת את תורת הפיקוד שלו. בבית חולים בחאן יונס הצוות שלו נדרש לנקות את חצר בית החולים. הצוות לא רצה לבצע את העבודה המבזה והמסוכנת. הוא אמר להם: 'תראו, הפקודה לא הגיונית ונראית לי לא נחוצה, אבל זאת הפקודה. אני לא מוריד אותה אליכם, אבל אני הולך לבצע אותה בעצמי'. הוא ירד עם הציוד הנדרש לניקיון והתחיל לנקות, כשהחיילים שלו מסתכלים עליו מהחלון ובעצם בלית ברירה הצטרפו אליו ובסופו של דבר כל הצוות ניקה ביחד איתו".
יחד עם צוות אוסטר נלחם איתן בחאן יונס וברפיח, ואביו סיפר לאחר מותו כי נשא עליו תמיד את רשימת שמות החטופים, כדי "לזכור בשביל מה הוא שם". "הם היו בעזה בערך חצי שנה, וברפיח הוא גם השתתף בחילוץ של גופות חטופים", מספר אביו, "כל הזמן היה חשש לגורלו, חשש מדפיקה בדלת. זה לא עוזב אותך, אבל הוא היה מאוד עסוק ושידר כל הזמן ביטחון ביכולות שלו. הוא היה קרוב כל פעם לאירוע שהיה יכול להסתיים אחרת".
מאפיין נוסף של איתן כמפקד היה האהבה והדאגה לחיילים. "המוטו שלו היה מקצועיות, ערכים ואהבה לחיילים. כשמפקד התחיל להעביר לו בחפיפה את התפקידים המקצועיים של החיילים השונים, איתן עצר אותו ואמר 'זה פחות מעניין אותי. ספר לי איפה הם גרים, למי יש בעיות ת"ש, למי יש חברה', ואחר כך עשה גם שיחות איתם. שמענו מאחד החיילים, שיש לו קשיים במשפחה ולמעשה הוא נע בין להיות בצוות לבין להיות מחוץ לצוות, שסיפר שכבר בשיחה הראשונה היה קליק ביניהם ואחרי כמה שבועות איתן מינה אותו להיות מפקד כיתה. החייל תיאר את זה בעיניים נוצצות, הוא לא האמין שיסיים את הצבא בתפקיד פיקודי. בנוסף, איתן הגיע לביקור בביתו והצליח לארגן פתרונות מעבר למה שהצבא מסוגל לספק. החייל סיפר שאיתן היה מדבר עם אימא שלו ללא ידיעתו כדי לברר מה המצב בבית. הוא כל כך התרגש מהאמון שאיתן הביע בו. מבחינתו זה היה ללכת אחריו בכל מצב, וגם הוא השתתף בקרב האחרון של איתן".
על אותו קרב אחרון סיפרו השבוע ההורים כי התרחש באותו מיקום בו שהה אוסטר שבוע קודם לכן, בפעילות חשאית. "הוא הוביל את הצוות הראשון שחצה את הגדר ללבנון", מספר אביו, "הם נכנסו באזור משגב עם לכיוון כפר שנקרא עדייסה. הם שהו שם לילה אחד וביום שלישי בלילה המשיכו להתקדם לכיוון הכפר. הם נכנסו למבנה שחשבו להשתלט עליו כדי להתמקם ולאפשר לכוח להיות מוגן. הם נכנסו לבית ואחרי הכניסה, תוך כדי טיהור הבית, הם נתקלו במחבלים, שכנראה גם הם הופתעו. התפתח קרב יריות בין המחבלים, שהיו מצוידים היטב עם רימונים, ופגעו ישר בהתחלה באחד החיילים מקבוצת החוד. איתן וחיילים נוספים פותחים באש כדי שהחוד יוכל להשתחרר, והם מצליחים לעלות לגג. החייל שנפצע אומר שאיתן הציל את חייו על ידי זה שאפשר לו לברוח ולעלות לגג. לאחר מכן חייל וקצין נוספים נפגעו ונהרגו במקום. איתן נפגע מרסיס של רימון ומצליח לצאת החוצה ולקרוא לתגבור, וכשהם מנסים להיכנס שוב לבית המחבלים פוגעים בו בכמה קליעים ברגליים. הוא נפל בפתח הבית וחולץ לאחור על ידי החיילים שלו".
באותה נקודה הקרב מסתבך, בעוד שאיתן מוגדר כפצוע קשה. "הם עושים הכל תחת אש, יורים עליהם כל הזמן. כל הכפר מתעורר בעקבות היריות ופותחים עליהם באש מרגמות ורקטות. זה מה שהביא למספר הנפגעים הגדול ביחידה. החיילים שלו מחלצים אותו במעלה ההר על אלונקה. ארבעה חיילים בהקרבה אדירה וברעות מופלאה. הם עשו מסלול תלול מאוד שהוא כמעט בלתי אפשרי בתוך סבך של שיחים, תוך כדי שפראמדיק מחזיק לו את הפלסמה. מכיוון שאי אפשר היה לחלץ אותו במסוק בגלל תנאי השטח, לקח כמה שעות עד שהוא הגיע לבית החולים, וכשהגיע לבית החולים הוא כבר היה במצב סופני. כבר אי אפשר היה להציל אותו. הוא מת בעיקר בגלל איבוד דם. כשפינו אותו הוא היה עדיין בהכרה והמשיך לתת פקודות מהאלונקה, עד שהגיע סמל שלו ואמר שהוא לוקח פיקוד. איתן ראה שהחיילים שלו בסדר ורק אז הוא איבד הכרה. הוא הצליח להחזיק מעמד כי כל כך דאג לחיילים והמשיך לחזק ולעודד אותם. איזה גיבורים הצוות שלו. הם הגיעו לפה לשבעה כדי לספר את הסיפור וזה היה מאוד מרגש, גם הלחימה שלהם וגם האמונה שלהם וההליכה אחריו באש ובמים. המסר של הסיפור הוא שיש פה דור איתן, והוא ביטא את זה מצוין בסרטונים שהוא הקליט. מדובר על אנשים שמוכנים להקריב את עצמם בשביל שנוכל לחיות פה. למעשה, במודיעין וברוב הארץ קשה לחוש שיש מלחמה, וזה בזכותם".
בתוך האבל והשכול, והדרך המורכבת אותה רק מתחילים כעת בני משפחת אוסטר, אולי ישנה נחמה בידיעה שהבן שנפל פעל מתוך תחושת שליחות אמיתית. "אנחנו יודעים שזאת הייתה השליחות שלו", אומרים הוריו בכאב, "הוא נלחם, התאמץ והכשיר את עצמו להיות בקצה של הקצה. הם שמו את עצמם במקום הכי מסוכן. זה מה שהוא רצה. קצת לפני הכניסה ללבנון אח שלו התקשר ושאל מה קורה, והוא אמר לו: 'קיבלתי תפקיד להוביל משימה מאוד משמעותית ומאוד חשובה, אבל יש סיכוי סביר שלא אחזור'. הוא היה מודע לזה. אח שלו שאל: 'לא היית רוצה לקבל תפקיד אחר?', והוא אמר: 'לא, לזה הכשרתי את עצמי והכנסתי את הצוות שלי. בשום פנים אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו'. מהצד שלנו אין נקיפות מצפון ואין אשמה, כי הוא זה שבחר ורצה להיות שם. האשמה שלנו היא שבעשרים שנה האחרונות נתנו למצב הזה להגיע, שמפלצת יושבת 300 מטר מהגבול עם בונקרים וטילים. אני מקווה שיהיה לכולנו את השכל למנוע מצב כזה בעתיד. כמו שהוא אמר בסרטון האחרון שלו: 'שהאחיינים שלי לא יצטרכו להתעסק עם זה'. זאת ממש הייתה הצוואה שלו, חד-משמעית".
