אחרי השיחה עם המעצבת הצעירה נטע טסלר, ילידת רעות, אני חושבת לעצמי שהשראה ליצירה שמדברת כנראה לאנשים בכל רחבי העולם עוברת לפעמים בדברים הכי פשוטים. אז יש מוזיקה שמימית של באך או תמונה של מודילאני במוזיאון בפאריז שיכולות להטעין אותנו ולפעמים זה יכול להיות דווקא טיול פשוט על שפת הים שיביא אותנו לרעיון שייגע בלבם של הרבה אנשים אחרים. כמובן שצריך גם כישרון – ואת זה יש בשפע למעצבת הצעירה שמשדרת איזו צניעות ואפילו ביישנות.
הכיוון ברור
טסלר ( 29) נולדה בירושלים להורים שהם במקור מאשקלון. כשהייתה בכיתה ב' עברה המשפחה לרעות והוריה גרים שם עד היום. אביה עובד משרד הביטחון ואמה בשב"ס. "למדתי בבית ספר עמית ביישוב ותמיד אהבתי ונמשכתי לאמנות. השתתפתי בחוגי אמנות שונים בעיר ביניהם גם כמה שנים ב"חוג של ריקי" (ריקי מנור) גם בתיכון (מו"ר) המשכתי במגמת אומניות וספרות וידעתי שזה הכיוון. בצבא שירתתי כמדסי"ת. שני הוריי הם אמנים שלא מימשו באופן מקצועי את הנטייה שלהם אבל מאז ומתמיד עסקו באמנות, אבי עמי טסלר מצלם ואימי איריס מציירת האמנות הייתה תמיד נוכחת בבית".
איך היה לגדול ברעות?
"ילדות רגועה וירוקה ושלווה מאוד. עכשיו כשאני גרה במרכז יפו הקצב הוא כמובן שונה בתכלית. כיף לי לבוא לבקר את ההורים ולהינות לפרקים מהירוק והשקט".
היה משהו במשיכה שלך לאמנות בגיל צעיר שבישר על מה תעשי "כשתהיי גדולה"?
" בחוגים שהשתתפתי בהם, אמנות וגם קראמיקה אהבתי מאוד לעשות דברים גדולים. גם היום המוצרים שלי הם גדולים, עם נפח. זה משהו שתמיד אהבתי.
אחרי הצבא טסלר נרשמה ללימודים בשנקר במגמת עיצוב טקסטיל. "נהנתי מאוד בלימודים והרגשתי שאני מתפתחת גם לכיוונים אחרים. במגמה לומדים בעיקר על עיצוב והדפסת בדים. הלימודים בשנקר אינטנסיביים ותובעניים מאוד אבל גם מאוד מפתחים אותך כמעצב צעיר לעתיד".
האווירה שם תחרותית?
יש תחרות אבל לומדים איך לקחת את זה. אני לקחתי בקלות. כפרויקט גמר לקחו אותנו ל"איקאה" וביקשו מאיתנו לבחור מוצר כל שהוא ולעצב אותו מחדש. אני בחרתי כרבולית פשוטה. הפכתי כמה כרבוליות לשרוולי בד ארוכים בכך שתפרתי ואתם ומילאתי אותן במילוי גמיש ועשיתי מעין "נקניקיות" וקשרתי אותן באופן כזה שיצר משהו חדש – מעין כרית ישיבה, שלא שוקעים בא אבל היא קצת מתגמשת שיושבים עליה וחוזרת לנפח המקורי כשקמים. את הקשר החזקתי בעזרתן של ארבע טבעות עץ. לשמחתי הרבה הפרויקט שלי זכה לשבחים וסימנו אותו כמשהו שיכול להצליח גם באופן מסחרי יותר.
הצעירה והים
מאיפה קבלת את הרעיון לקשירה?
"בילדותי נסענו לבקר את המשפחות של הורי באשקלון. לסבי הייתה לו סירה והיינו מבלים הרבה בים. בימאות הרי משתמשים הרבה בחבלים עבים ובקשירות. גם כשהייתי חניכה ב"מכבי צעיר" התעסקנו עם חבלים וסנדות והייתי טובה בכל העניין הזה של קשרים! פתאום בפרויקט עם איקאה הכל התחבר לי למשהו ונוצרה כרית הישיבה שאני עושה היום בסטודיו שלי ביפו. (הסטודיו נקרא KNOTS) פשוט התחלתי לשחק עם חומרים ובדים עד שהגעתי למוצר שאני מוכרת היום. אני מתגוררת ועובדת ביפו במרחק הליכה מהים ואוהבת להירגע לידו ולשאוב השראהמהצבעים והריחות שמאפיינים את החוף".
ב-2013 סיימה טסלר את שנקר ולאור ההצלחה של פרויקט הגמר שלה היא הבינה שעליה לחקור את החומרים שיהיו הנכונים ביותר עבור מוצר שיהיה ראוי לשיווק. ב- 2014 אף הופיעה ברשימת עשרה מעצבים צעירים שמסומנים כמי שיכולים להמריא להצלחה גדולה של אתר "וואלה".
"לקח לי שנה לחקור את תהליך הייצור ולנסות להבין איך מקימים עסק מאיין. זה חלום של כל מעצב ואני תמיד ידעתי שאהיה עצמאית. עשיתי אמנם התמחות קצרה ב"גרטווד" אבל כל הזמן ידעתי שאני רוצה להקים עסק משלי. הלימודים בשנקר כמובן הכשירו אותי להבנה טובה בבדים אבל לא למדתי עיצוב תעשייתי והייתי צריכה לחקור איך לעצב מוצר מוגמר משהו שהוא בין "פוף" לשרפרף. התחלתי לייצר מהדירה שלי, בכמויות קטנות ומזמינה אנשים להתרשם. לא היה לי עדיין כסף לסטודיו. אחר כך עברתי עם בן זוגי (איתמר ישראלי בן מושב שילת, שכיום גם שותף לפיתוח העסק) לדירה יותר גדולה עם סטודיו וכיום ביפו שכרתי מקום משלי. למזלי יש לי בן זוג תומך מאוד שגם שותף לתהליך העסקי. אחרי ההתחלה הצנועה התחלתי לשאוף למכור לחנויות בחו"ל כי היה לי ברור שזה מוצר שהשוק אליו בישראל יחסית קטן ושאני חייבת לפרוץ החוצה כדי להתפתח. בניתי אתר וקבלתי מעמותת "מעוף" (של משרד המסחר והתעשיה) עזרה בחיבור ליועץ שילוח שמאוד סייע לי לעלות מדרגה בכל מה שקשור לפלטפורמת שיווק ואריזת מוצרים לחו"ל וכל מה שקשור ללוגיסטיקה שכרוכה בזה. כעת הייתה לי את היכולת באמת להתחיל לשווק בחו"ל.
ביג אין ג'אפן
עוד משהו שסייע לי השנה רבות היא השתתפות בתערוכה מאוד נחשבת לעיצוב שמתקיימת כל שנה בפרנקפורט: "אמביינטה". התקבלנו למתחם של מעצבים צעירים ובעקבות ההשתתפות קבלנו פניות מאנשי שיווק, קניינים של חנויות פרטיות והופענו באתרי עיצוב נחשבים וקבלנו חשיפה שערכה גדול. בעקבות התערוכה קבלנו עכשיו הזמנות רבות הן מחנויות והן מאנשים פרטיים, הרבה מיפן וארה"ב. לשמחתי הצלחתי ליצור משהו שיש לו נוכחות בחדר ומאידך בצבע ובטקסטורה הוא משהו שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מידי".
למה את חושבת שהוא מעורר עניין ביפן?
"המוצר שלי משתלב היטב במרחב העיצובי היפני המינימליסטי. ביפן מאמינים בפשוט וחכם. באופן אולי לא מפתיע גם אני מתחברת מאוד לעיצוב היפני של הבית שמנוגד לרעש וההמולה שבחוץ. אתה נכנס הביתה ואתה מרגיש את השקט. במינימליזם, בצבעים ובחומרים".
מה את מייעצת לאנשים שרוצים קצת לרענן את עיצוב הבית לקראת האביב בלי להשקיע סכומים ענקיים בשיפוץ והחלפה של רהיטים?
"לפעמים מספיק פריט אחד, בעל מראה מיוחד וצבעוני, כמו תמונה כמו שטיח, כדי לתת לחדר מראה אחר. כדאי לפעמים להשקיע בו בפריט אחד כזה שאתם באמת אוהבים, זה יכול להיות רק כורסא. לא צריך להחליף את כל הסלון. אני גם מאמינה מאוד בטקסטיל כמשהו שמשנה את המראה החדר. כריות יפות משנות מראה של ספה שאולי קצת דהתה, שטיח כאמור יכול לחולל פלאים. אני מאמינה גדולה במינימליזם, בשקט. הבית כמקום שמתרגעים בו. וככזה אני אוהבת שהוא לא עמוס. ובשקט הזה אפשר לשבץ משהו מעניין ואקסקלוסיבי שיכול לתת את כל הטאץ' לחדר כולו."
מה גובר על מה נוחות או אסטטיקה?
"צריך סוג של איזון אי אפשר רק מאחד. החדר האהוב עלי בבית הוא חדר המגורים. אני נוהגת לשנות מידי פעם את התמונות, את המיקום של הרהיטים. אבל בית, מעבר להיותו אסטטי צריך להיות גם נוח ומשרה אווירה רגועה"
את חושבת שהגישה המינימליסטית תופסת לארץ?
"היא כן מתחילה לתפוס. אנחנו כל כך עמוסים ברעשים. מכל הכיוונים, מהחדשות, מהקצב של החיים בדברים שצריך להתרכז בהם שהמינימליזם מתחיל לדבר גם כאן. מצד שני אני יודעת שמוצר שלי לא מדבר אולי לקהלים רחבים והמוצר שלי גם לא מתאים, בגלל התהליך שהוא צורך חלקו בעבודת יד לייצור המוני "
איך זה להיות, מנקודת מבטך האישית, מעצב צעיר בישראל?
" כשהייתי עכשיו בפרנקפורט ושוחחתי עם מעצבים צעירים ממדינות אירופאיות, נדהמתי לגלות כמה תמיכה הם מקבלים ברמה הממשלתית, כולל תמיכה בהשתתפות בתערוכה כזו שהעלות שלה היא סביב העשרים אלף שקלים שהייתי צריכה כמובן להשקיע מכיסי. מסתבר שיש מדינות לא מעטות שרואה במעצבים הצעירים שגרירים טובים לכלכלה ובכלל והם מקבלים סיוע רב. לצערי בארץ זה עדיין לא קיים אם כי כפי שהזכרתי הייתה עמותה שסייעה לי עם עניין השילוח ויש עוד עמותה בשם "קרן שמש" שעוזרת ליזמים צעירים עם קורסים. מאידך, בין המעצבים הצעירים שפועלים כאן קיימת לשמחתי הרבה תמיכה הדדית בכל מה שקשור להעברת מידע ועצות ושיתוף פעולה באתרים שמשמשים פלטפורמה למכירה של מוצרים (למשל אתר "מרמלדה" י.ב.) גם לפני התערוכה קבלתי עצות מועילות ממעצבים ישראלים שהיו שם. אין ממש התאגדות של מעצבים צעירים אבל יש חנויות שמוכרות ומעודדות עיצוב ישראלי כמו "אסופה" ו "סאגה" שנותנות מקום. יש סצינת עיצוב מדהימה בארץ והעיצוב הישראלי זוכה להתפעלות רבה בחו"ל כמשהו חדשני שלא מהסס לעשות שימוש בחומרים פחות מסורתיים ופורצי דרך".
מהי העיר האהובה עליך בכל מה שקשור לעיצוב?
"חד משמעית ניו יורק עם מוזאון הMAD שמציג את הדברים הכי עכשוויים בעיצוב ובטכניקות חדשות של עיצוב. בארץ אני גם מאוד אוהבת את מוזיאון העיצוב בחולון יש שם תערוכות מעניינות".
מה החזון שלך לגבי הסטודיו שהקמת?
" העניין הכי משמעותי הוא להאמין בחלום שלך, ברעיון שלך. בלי אמונה זה לא ייקרה ואפשר להתפרנס מעיצוב עם טונות של נחישות ותמיכה משפחתית. אי אפשר לעשות את זה לבד ולמזלי יש לי משפחה ובן זוג תומכים. לוקח זמן להתגלות ולהתחיל להרוויח כדי פרנסה. היא אומרת, קצת בביישנות שהיא חולמת על סטודיו גדול יותר ופריצה לרשתות כמו Anthropology בארה"ב ואירופה."
בתמונה. טסלר. "הייתי טובה בכל העניין הזה של קשרים"(צילום: אינגריד מולר)
