לאחר נפילתו של סמ"ר לביא ליפשיץ, לוחם סיירת גבעתי ממודיעין שנפל מיד עם פתיחת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, אי-שם בסוף אוקטובר 23', התברר גם כי למרות גילו הצעיר ליפשיץ היה צלם מחונן.

כעת, שנתיים אחרי, יוצאת לדרך התערוכה "מצלמה ונער", במרכז ג'ינוגלי לאמנויות בירושלים, החושפת קמצוץ מתוך למעלה מ-140 אלף תמונות שצילם ליפשיץ בנעוריו ובמהלך שירותו הצבאי.

"לפני בערך שנה יצרה איתנו קשר מנהלת המרכז הילה טימור אשור", סיפר השבוע ניצן שפירא, אביו של לביא. "הבן שלה הכיר את לביא מהשירות הצבאי וככה נוצר הקשר. במשך תקופה זה לא התקדם, ובאזור מאי השנה הם אמרו שהם מעוניינים להקים תערוכה של הצילומים של לביא. בפעם הראשונה פתחנו את בנק התמונות של לביא, שעד אז לא נגענו בו כמעט במשך שנתיים, וככה זה התחיל".

התערוכה מציגה בעיקר תמונות שלא מהעולם הצבאי של ליפשיץ, שרובן צולמו עוד במהלך לימודיו בתיכון. "בתערוכה יש למעשה שלושה חללים", מספר האב השכול, "חלל אחד שמוצגים בו צילומים מתחלפים שלו במקרנים, חלק אחר מציג פורטרטים שלביא צילם את עצמו, ובעוד חלל שיצרו שם יש קונסטורקציות  מעץ שעליהן תלויות תמונות נוספות שלו".

עוד מספר ליפשיץ כי "אחד הדברים שלמעשה התערוכה גרמה לנו, זה לגעת בפעם הראשונה בבנק התמונות של לביא. זה דחף אותנו קדימה, ואז גיא האוצר חילק את התמונות לקטגוריות וזה הציף חיתוכים מאוד מעניינים, חילק את זה ויצר מבחינתנו קרבה אחרת והסתכלות אחרת  על התמונות. מצד אחד זה מייצר כאב גדול על האובדן, ומצד שני אתה מקבל את העין ואת ההתייחסות של לביא. עד אז לא פתחנו את בנק התמונות ראשית כי זה כואב, ושנית כי זה לא בער בעצמותינו בשלב הזה. עכשיו זה מניע אותנו כי יש שם דברים  מאוד מיוחדים. אתה רואה שהוא צילם חברים, משפחה, דרי רחוב, שווקים. הייתה לו עין מאוד ייחודית".

מה למדת עליו מתוך התמונות?

"זה העמיק את ההבנה שלי על רוחב היריעה שלו ועד כמה הוא  הסתכל על כל כך הרבה דברים ועד כמה הוא השתדל להיות מקצועי. הוא כל הזמן התאמן. יש מוטיבים בצילומים שחזרו על עצמם לא מעט פעמים, זה מאוד בולט. הוא חזר וצילם ולא ויתר. הוא האמין בעבודה סיזיפית".

אילו תמונות נגעו בך במיוחד?

"יש הרבה תמונות שנגעו בי. יש כל כך הרבה תמונות שהוא צילם את עצמו בפרופילים, ויש כאלה שהן ממש אמנות. יש תמונה שבחרתי לכתבה שהייתה בעיתון 'ישראל היום', תמונה שהיה בה משהו מאוד ירושלמי. הוא צילם אותה מתוך אוטובוס או מתוך רכבת קלה. רואים בה חבורת אנשים קטנה שיושבת בתחנת אוטובוס, חלק מהאנשים הולכים לכיוון נפרד, חלק יושבים בתחנה ורובם עם טלפונים. אני לא תמיד עוצר לשים לב לדברים האלה, וזה פתאום מעורר אותך לחשוב האם גם אני עוצר לחשוב ולהסתכל על דברים כאלה".

"אני חושב שעבורנו זה למעשה זה סוג של קטליזטור", מוסיף ליפשיץ על התגובות לתערוכה, "זאת התרגשות מאוד גדולה בהרבה מובנים. אחד, אנחנו באמת מקווים שזה יגיע לכמה שיותר קהלים במובן של לא להישכח. לא רק לעבודה של לביא, אלא שזה יגרום לבני נוער להבין שניתן לעשות הרבה דברים. אתה בא לראות אמנות ולא רק זיכרון. זו לא רק מחווה בגלל שהוא נהרג, אלא בגלל שיש שם משהו מיוחד וזה מייצר תגובה רגשית אצל אנשים. כל אחד מוצא נקודת הזדהות בלי שום קשר לסיפור. ברגע שנכנסת וישבת מול התמונות, זה מייצר משהו. לביא היה מאוד מוכשר ובחר להסתכל בדברים מזווית אחרת. אין לי ספק שאם הוא לא היה נהרג הוא היה ממשיך עם הצילום ועם האמנות, ואולי גם היה עוסק בקולנוע. ללא ספק הוא היה לוקח את זה למקומות שישפיעו".

איך עברו עליכם השנתיים מאז שהוא נהרג?

"השנתיים האלו היו מאוד מאתגרות. הן מפגישות אותך עם חוויות ותחושות שאתה לא מכיר. ובגלל שהמלחמה נמשכה זה מייצר אווירה סביב השכול שלא מרפה ולא מאפשרת להתקדם לשלב הבא. מצד אחד, כל הסביבה מאוד מחבקת כל עוד יש מלחמה, ומצד שני יש דברים שלא קורים. העליתי פוסט אחרי שנחתם ההסכם, שזאת פעם ראשונה שאני נושם אחרי שנתיים. לביא היה הנופל הראשון של התמרון הקרקעי אחרי האסון. הוא יצא לדרך כדי להשיב את החטופים ואת הביטחון. זאת הייתה המשימה שלו. העובדה שחזרו החטופים והמלחמה נגמרת, או לפחות הצד העצים שלה נגמר מתוך תקווה שיחזרו כל החללים, זה מייצר תקווה ואפשרות להתעסק בדברים אחרים כמו שיקום חברתי, שהוא מאוד חשוב, ומצד שני זה מפלח את הלב. אני חושב שלפחות לגבי התחושה והסיבה שבגינה הוא יצא ומסר את נפשו, ההסכם היה סוג של קלוז'ר. הייתה תחושת שחרור מאוד גדולה, גם מתוך הציפייה שזה באמת יסתיים, ועבורנו יש תחושה של השלמה מסוימת".