המשפחה המתנדבת
משפחת ליכטר ממודיעין היא ההגדרה המילונית ל"משפחה מתנדבת". הבת אמילי ליכטר, בת 18, כבר הספיקה ליזום במודיעין מספר פרויקטים פרויקטים חברתיים, אחיה יהלי, בן 21, כיהן במועצת התלמידים העירונית, האח הבכור, בן 24, סטודנט לרפואה, מתנדב למען הפריפריה, האחות הצעירה גם היא לא מחסירה, והכל מגיע מההורים, שגם היום ממשיכים להתנדב.
ליכטר בת ה-18 סיימה לאחרונה את לימודיה בתיכון אמי"ת בנות בעיר, ובימים אלה לומדת במדרשה לפני השירות הצבאי. מכיתה ט' עד י"ב היא התנדבה בשומר החדש בהתנדבות חקלאית. "בכיתה י', בתנועת בני עקיבא", היא מספרת, "הדרכתי צוות ילדים עם צרכים מיוחדים, וכשיצאתי מההדרכה הקמתי סטודיו למחול לבנות עם צרכים מיוחדים שנקרא "רוקדות עם כוכבות". במקביל, גם לקחתי חלק בתוכנית "סוכני השינוי" במודיעין, שבמסגרתה בני נוער הופכים לפרויקטורים שיוזמים פרויקטים בעיר לטובת הציבור הכללי. שם הקמנו תוכנית שעדיין לא יצאה אל הפועל, שתתחיל השנה, של מציאת עוגנים נפשיים לבני נוער. יהיה מערך של בני נוער שיקבלו הדרכה על מציאת עוגנים נפשיים, כמו למשל איך עוזרים לחבר שנמצא בדיכאון. בנוסף, הייתי חניכה בתוכנית "דרך פרת" של מכינת פרת, וכחלק מהתוכנית, עם עוד כמה חברים שלי, היו לנו כל מיני פרויקטים להגשמת חלומות לילדים שחולים במחלות סופניות".
במקביל לכל אלה, ליכטר הצעירה למדה ועשתה בגרויות. "אני חושבת שדווקא בתקופות שהייתי יותר פעילה, ככה הצלחתי יותר ללמוד. אני אדם שהלחץ והעומס עושים לו מאוד טוב. דווקא בחופשים ובתקופות שלא הייתי פעילה הייתי פחות טובה בלימודים. זה עניין של לסדר את הלו"ז נכון ואז אני מספיקה הכל".
כאמור, ההתנדבות היא עניין משפחתי במשפחת ליכטר. "כולם במשפחה מתנדבים", היא אומרת, "זה מגיע מהחינוך של ההורים, שכרגע מתנדבים ועושים עדיין מילואים בחיל האוויר. אני חושבת שזה היה ברור בבית שכולם מתנדבים".
כאמור, אחיה הבכור, דין דוד בן ה-24, מתנדב בפרויקטים הקשורים לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, במקביל ללימודי הרפואה באוניברסיטה העברית. "בשנה הראשונה ללימודים שלו", היא מספרת, "הוא הרגיש שכל הסטודנטים שלומדים איתו בכיתה מגיעים רק מאזורים מבוססים, ולכן הוא הקים פרויקט שקוראים לו "ניצני צמרת", שמטרתו להביא עתודת רפואה מהפריפריה. יש לו סניף בנתיבות ואופקים, והוא מדריך חבר'ה בכיתות ט'-י"ב כדי שיצליחו להיכנס לעתודת רפואה בצה"ל".
האח השני, יהלי בן ה-21, נמצא כעת כרגע בצבא, אך לפני הגיוס הוא לקח חלק בתוכנית "אות רמון", השתתף בתוכנית המנהיגות לנוער "LEAD", והיה יו"ר מועצת התלמידים העירונית במודיעין. אחותה הקטנה של אמילי, תלמידת כיתה ט', משתתפת בפעילויות התנדבותיות של עיריית מודיעין. "היא מארגנת אריזת משלוחים לילדים שמתקשים. בחופש הגדול היא לא יצאה לטיולים, אלא הייתה בהתנדבויות כל הזמן", מתגאה אמילי.
איך את מסבירה את זה שכולכם מתנדבים?
"ברוך השם, זכינו. זה מגיע מהחינוך של ההורים. הייתה גישה בבית שכל הזמן הייתה מדוברת, אפילו בדברים הקטנים, שכולם מתנדבים. יש גישה בבית של כל הזמן לתת לאחר, כל הזמן להתנדב. ההורים שלי עד היום מתנדבים באגף נפגעים של חיל האוויר ומבקרים משפחות שכולות, ואבא שלי במשך עשור התנדב במשטרת התנועה של מודיעין. זה משהו שהנחילו לנו גם בבית, וגם בבית הספר ובתנועת הנוער. בכל הסביבה שהייתי בה זה היה מדובר, ולאט-לאט זה חלחל ומהרגע שהתחלתי עם זה אי אפשר להפסיק".
משפחות מבשלות למשפחות
פרויקט התנדבותי יפה המתקיים בעיר מזה מספר שנים הוא "משפחה מאמצת משפחה", במסגרתו משפחות מבשלות כל שבוע ארוחות חמות לכ-70 משפחות אחרות. דתיים וחילונים, עולים וותיקים, כולם מבשלים למען כולם.
"זה התחיל לפני שלוש וחצי שנים בקהילת 'עורי צפון', ומשם זה גדל לכל העיר", מספרת שרי סרי, שמרכזת את הפרויקט ביחד עם דודי קרני. "גילינו שיש משפחות במודיעין שאין להן ארוחה חמה במשך השבוע. מאז, פעם בשבוע, בימי רביעי, אנחנו מבשלים. יש 60-70 מתנדבים שמבשלים ארוחה חמה, ויש לי גם מתנדבים שאוספים את האוכל ומחלקים למשפחות. בדרך כלל הם משאירים את האוכל מחוץ לדלת, אין שום מגע בכדי לשמור על הפרטיות. אני שולחת הודעת וואטספ למשפחה שהאוכל הגיע, וככה הם יודעים שזה שם".
לשרי חשוב להדגיש הם מחפשים מתנדבים נוספים לפרויקט. "אנחנו מחפשים משפחות שיבשלו", היא אומרת, "ומחפשים אנשים שיחלקו. אפשר להתנדב כל שבוע, אפשר פעם בחודש. במוצ"ש אני שולחת מסמך עם המשימות וכל אחד משתבץ למה שנוח לו, ואז אני עושה את חלוקת העבודה. אנחנו אוספים כסף פעמיים בשנה, ומשתדלים לתת גם תלושים לחג, שיהיה להם לקנות אוכל. יש משפחות שמדי פעם מתקשות ומבקשות עזרה עם טיטולים, מטרנה או חולצות בית הספר, ואנחנו משתדלים לעזור. אנחנו לא עמותה, אנחנו אנשים פרטיים שמתעסקים בזה. את רוב המשפחות אנחנו מקבלים מהרווחה בעירייה, והחלוקה היא רק למשפחות תושבות העיר".
המתנדבים מגיעים מכל שכונות העיר, והחלוקה היא לכל שכונות העיר. "יש משפחות חד הוריות ויש המון זוגות מבוגרים", מסבירה שרי, "זה לא רק האוכל שחשוב. יש לי זוג אחד שממש רוצה שידפקו לו בדלת. הבת שלי הניחה להם את האוכל מחוץ לדלת והם שאלו 'למה היא לא דפקה בדלת?'. חשוב להם השלום, המה נשמע. אנשים כל כך מעריכים את זה וכל כך אסירי תודה. זה כל כך עוזר להם. יש משפחה אחת שאחד מבני הזוג חולה בבית חולים, והייתה משפחה שהילדה בבית חולים וההורים לא בבית. הם יודעים שפעם בשבוע יש ארוחה חמה שמגיעה אליהם. יש מספיק עמותות שמחלקות אוכל לא מבושל. פה הם יודעים שהאוכל מגיע מוכן. רוב הארוחות שאנחנו שולחים מספיקות ליותר מארוחה אחת".
"יש כאלה שמוסיפים מרק או סלט", מספרת שרי, "אני לא בודקת את הסירים. כל מה שהם מבשלים זה מבורך. יש משפחות שחבל על הזמן, ויש כאלה שמבשלים ארוחה אחת והכל מתקבל באהבה. אין משפחה קבועה שאתה מבשל לה, וככה גם למשפחות יש גיוון באוכל. בין המשפחות שמקבלות מאיתנו ארוחות יש למשל זוג מבוגר, שהבעל לא יודע לבשל והאישה מאוד חולה, יש זוג ניצולי שואה שאוכלים רוב הזמן מנה חמה. הם כל כך מודים לי על האוכל. מה שחשוב הוא שזה בישול ביתי וארוחה מזינה. אנשים משקיעים בבישול. הרבה פעמים אני מקבלת בקשה מהרגע להרגע וההתנדבות תמיד קיימת. היו לי בחופש הגדול פעמיים הודעות ממשפחות שצריכות שצריך אוכל כל יום במשך שבוע. זה מדהים לראות את ההירתמות, זאת קבוצה מיוחדת".
איך נולד הרעיון?
"דודי קרני יזם את הרעיון. נודע לו שיש משפחות שאין להן אוכל מבושל, ואז בקהילת בית הכנסת שלנו התחילו לבשל. התחלנו שבע משפחות שמבשלות לחמש משפחות, ועם הזמן גדלנו. היום אנחנו מבשלים להרבה משפחות בכל שבוע וצריכים מתנדבים נוספים, כי אין מספיק".
ממשיכה לרוץ
תכירו את בני הזוג ירח וגילה גלטר, שלמרות שבתוך ארבע שנים בלבד התבשרו כי שניהם סובלים ממחלת הפרקינסון, לא נותנים לדבר לעצור בעדם וממשיכים בשיא המרץ. כך, למשל, בגיל 77 הודיעה בשבוע שעבר גלטר כי היא מצטרפת אל רשימת "מחוברים למודיעין", של המשנה לראש העירייה עמיעד טאוב, ובגיל השלישי היא קופצת לביצה הפוליטית. יחד עם ירח בעלה, שהיה בעבר ראש עיריית ירוחם, הקימו השניים קהילה תומכת לחולי הפרקינסון במודיעין, בנוסף לשלל התנדבויות אחרות.
אל מודיעין הגיעו השניים לפני כ-15 שנים מבני ברק, בעקבות הבן המתגורר בעיר, ולפני שמונה שנים הגיעה הבשורה הקשה כי ירח לקה בפרקינסון. "כל הפעילות שלו הואטה", היא מספרת, "לפני כן הוא היה אדם מאוד פעיל. לאחר מכן הסתבר שגם אני חליתי בפרקינסון, ופתאום הפכנו לשני בני זוג שחולים באותה מחלה, מחלה חשוכת מרפא. זה לא קל. הכל מואט, יש קשיי תנועה, יש רעידות, יש הליכה איטית, וגם המחשבה הופכת להיות יותר איטית. למרות הכל, הבעל שלי, בזמן הקורונה, הצליח לכתוב שני ספרים. ספר אחד על המחלה – על כל התופעות ואיך מקבלים את זה. זה שוק שנופל עליך, איך אתה הופך מאדם מאוד פעיל לאדם חולה. הספר השני יצא לפני שנה והוא רומן ישראלי מקורי שמספר על שתי משפחות – חילונית ודתית – ומספר את הסיפור ההיסטורי הישראלי במשך שבעים שנה".
איך הרגשתם כשהבנתם ששניכם חולים בפרקינסון?
"בעלי כתב בספר איך הידיים שלו התחילו לרעוד ואיך משכתי לו את היד למטה. היינו כל כך פעילים לפני המחלה. ירח הלך את שביל ישראל וטייל הרבה. זה נורא. אני זיהיתי את המחלה שלי בעצמי לפני שהרופא זיהה, כי ראיתי את זה קורה לבעלי וכבר הכרתי את התסמינים. זה מאוד כואב ומה שמציל אותי זה שאני מאוד פעילה. מדי פעם נכנסים לדיכאון, אבל בסך הכל אתה משלים עם זה. חשוב לי להתראיין כדי לעודד אנשים במצב דומה לצאת מהבית. רק לא להישאר בבית ולהתלונן".
כתוצאה מכך ששניהם חלו בפרקינסון, הקימה גילה בית חם למתמודדי המחלה בעיר. "ביקשו ממני להקים כאן בית למתמודדי פרקינסון", היא מספרת, "הקמתי את הבית בדיוק אחרי שפתחו את השערים בסיום משבר הקורונה. הבית החם למתמודדי פרקינסון בעיר פועל כמעט שנתיים, פעם בשבוע. המסגרת היא גם חברתית וגם באה לתת מענה פיזי, אם זה פיזיותרפיה או ריקוד, מוזיקה, ריפוי בעיסוק או קלינאות תקשורת. אנחנו מנסים לתת מענה, ובעיקר להוציא את האנשים מהבתים ולמצוא להם מסגרת תומכת ומעודדת. המחלה הזאת לא נעלמת. אמנם לא מתים ממנה, אבל היא לא נעלמת. כשאנחנו מתקדמים זה למעשה להתקדם אחורה, כי המחלה מתקדמת כל הזמן".
"למרות שהמחלה מכניסה אותך למיטה בלי כוחות, אני הולכת לבריכה יום-יום, כי המים והשחייה מעכבים את המחלה", היא מוסיפה. "גם חשיבה חיובית מעכבת את המחלה. לא תמיד זה קל, לפעמים יש ימים שאני לא מצליחה לנוע כי הגוף לא מגיב, ויש ימים נהדרים אז מנצלים אותם".
קבוצת התמיכה לחולים שהקימה גילה זכתה לשם "מועדון מודיסון", שילוב של מודיעין ופרקינסון, ומשתתפים בה עשרות תושבים המתמודדים עם המחלה. "בקבוצה יש תחושה של אמון הדדי", אומרת גילה, "אנחנו חולקים בעיות, חולקים מחשבות, חששות ופחדים. הפחד הכי גדול הוא להיות תלויים באחרים. יש כמה אנשים שמגיעים עם המטפלים שלהם או עם בני זוג שלהם. מי שעוזרת לנו מאוד היא מיכל אלימלך, מקדמת הבריאות בעירייה, ומי שסייע לי בהתחלה זה עמיעד טאוב. עיריית מודיעין נתנה את המקום בסחלבים, וזה יוצא מן הכלל".
לדברי גלטר לחולים מגיע את הכי טוב, ויש לה תוכניות גם לעתיד. "אנחנו חולמים להקים כאן מרכז שיקום, שיהיה ניתן לבוא אליו פעמיים בשבוע ולקבל את כל הטיפולים שצריך. אני מצלצלת לאנשים בקבוצה, שואלת לשלומם ומעודדת אותם לצאת מהבית. זה מאוד חשוב וזה גם עוזר לי, כי כשאתה תורם למישהו אחר אתה תורם לעצמך".
כאמור, קבוצת התמיכה לחולים היא לא הפעילות ההתנדבותית היחידה של גלטר, שיזמה הקמת מדרשה בשכונת מוריה. "עשינו דבר מאוד יפה בקהילת מוריה", היא מספרת, "מגיעים דתיים וחילונים כל יום שני ללמוד משעה תשע עד אחת. לומדים מחשבת ישראל, הרב קוק, תנ"ך, ספרות ומדרשים. יש שלושה מרצים מדהימים. מגיעים לזה כל פעם כשבעים איש, גברים ונשים ביחד. היופי הוא היכולת להיפתח לדעות ומחשבות חדשות. זה מדהים. דאגנו כל הזמן שיגיעו לא רק דתיים אלא מכל השכבות, אנשים שמתעניינים במורשת".
פעילות נוספת שהיא מעורבת בה היא מועדון גמלאים דתיים שנקרא "חותם". "אנחנו גמלאים דתיים לאומיים שנפגשים, נוסעים ביחד לכל מיני שבתות, לטיולים חד-יומיים, ופעם בחודש נפגשים למופע. יש כמעט 200 אנשים בקבוצה. מה שחשוב זה המפגש החברתי. אנשים בגילנו צריכים את החברה, היא נותנת הרבה כוח".
ובנוסף לכל זה החלטת להצטרף לרשימה של עמיעד טאוב.
"הוא ביקש ממני להצטרף בגלל שהוא מכיר אותנו, ובגלל שהייתי איתו בקשר כשהקמנו את בית המדרש ליהדות. הוא ביקש ממני כי הוא רואה כמה אני מקושרת וכמה אני תמיד חותרת לתת מענה לגמלאים כאן. אני מאוד ערה, מאוד רגישה חברתית ורואה את הצרכים של הצד השני. עמיעד ייצר אצלי המון יושרה והמון אמינות. הוא גם שומע, גם מתכנן וגם מבצע מה שהוא יכול, ולכן אני רוצה לתת לו כוח".
