ממבט חטוף בחשבון האינסטגרם שלו נראה שאורי לירון ממודיעין חי את החלום. מזה מספר שנים שהוא מטייל ברחבי העולם, וכבר הספיק לבקר בלא פחות מ-62 מדינות והיד עוד נטויה. עם זאת, תפסנו אותו לשיחה בדיוק ברגעים בהם חווה את המציאות הפחות זוהרת, כאשר נאלץ לעזוב את סרי לנקה בתוך מספר שעות לאור ההתרעות הביטחוניות החמורות.
"בדיוק פגשתי את אחי הקטן ותכננו לטייל ביחד בסרי לנקה שבועיים", סיפר השבוע, "וביום שנחתנו שם יצאה אזהרת טיולים חמורה. לקח לנו רגע להבין שצריך לצאת מפה. הזמנו כרטיס טיסה להודו, כששוטרים מקומיים מלווים אותנו כל הזמן. זה היה מלחיץ. לא בדקתי והתברר שהוויזה שלי להודו לא הייתה בתוקף, אז כשנחתי שם לא יכולתי להיכנס למדינה. החלטתי שאני חוזר לארץ, היה קשה למצוא טיסות לישראל, עברו עליי כמה ימים קשוחים אבל בסוף הצלחתי להגיע לארץ בשלום".
"התמכרתי למסעות"
לירון, בן 26, גדל במודיעין ושב אליה גם היום בין הטיולים, שאת הראשון מביניהם ערך לפני ארבע שנים, לאחר שהשתחרר משירות כקצין בחיל הים. "תמיד היה לי את התשוקה לטייל בעולם, מאז שאני זוכר את עצמי".
המדינה הראשונה מבין ה-62 בהן ביקר הייתה מקסיקו, אליה הגיע בשיא תקופת הקורונה. "זאת הייתה המדינה היחידה שקיבלה אז תיירים, אז קניתי כרטיס ומצאתי את עצמי מטייל שנה וחצי בדרום אמריקה ועושה את כל הדרך ממקסיקו לארגנטינה בלי לפסוח על אף מדינה. ואז חזרתי לארץ, עצרתי, עבדתי קצת, אבל הבנתי שרק התחלתי. התמכרתי למסעות בעולם, לחוויות, לאנשים שאני פוגש. חזרתי לארץ, עבדתי, חסכתי מחדש ויצאתי לטיול נוסף".
הטיול השני שלו היה לאפריקה. "טיילתי כמעט שנה באפריקה, טיול מאוד מיוחד ואינטנסיבי שכלל את כל מזרח ודרום אפריקה, בלי לטוס אפילו פעם אחת. הכל בתחבורה ציבורית. הייתי בקניה, אוגנדה, רואנדה, טנזניה, מלוואי, זמביה, זימבבואה, מוזמביק, סוויזלנד, לה סוטו ודרום אפריקה. הייתי גם במרוקו ובאיי סיישל. אחר כך היו עוד המון טיולים קטנים – שלושה חודשים במזרח אירופה בבלקן, שלושה חודשים בהודו, אינדונזיה, סין, סינגפור, דרום קוריאה וטאיוואן. בסך הכל הייתי ב-62 מדינות בחמש יבשות. עדיין לא הייתי באנטארטיקה ובאוסטרליה, אבל גם זה יגיע. מדי פעם אני חוזר לארץ לחסוך מחדש וממשיך בדרכים".
מה דוחף אותך לטייל כל כך הרבה זמן?
"בראש ובראשונה, אני חי את החלום שלי. אני מרגיש המאושר באדם. אני עושה מה שטוב לי וצובר הרפתקאות. מעבר לזה, אני מרגיש שזאת האוניברסיטה שלי. כל אינטראקציה עם בן אדם בטיול מלמדת אותי ונותנת לי משהו. אני צובר חוויות מאלפי אנשים שאני פוגש בטיולים, מכל אחד משהו קטן ובונה משהו שהוא שלי. מה שמניע אותי זה אנשים, תרבויות וחוויות. זאת הסיבה שהתשוקה שלי גדולה לטיולים וחוויות מיוחדות ולאנשים שאני פוגש. בתי מלון ואוכל טוב לא עושים לי את זה. ככה אני יכול להרשות לעצמי לטייל כל כך הרבה שנים".
ומה ההורים חושבים על זה?
"הם מאוד מפרגנים. בטוח שהם היו מעדיפים שאגור פה, שאהיה נשוי פלוס שניים באמצע תואר. מן הסתם זאת התמודדות שהילד מסתובב בכפרים בהודו ובאפריקה, אבל הם מאוד מפרגנים. הם רואים כמה זה טוב לי, כמה אני משתנה ולומד מכל טיול. הם רואים כמה אני משפיע על אנשים אחרים ולגמרי מפרגנים ומבסוטים".
לאחרונה התחיל לירון לשתף את הטיולים שלו ברשתות החברתיות, ואפילו מצליח להתפרנס מזה. "התחלתי לשתף את מה שאני עושה", הוא מספר, "אני מייצר תוכן ומשתף את החיים שלי באינסטגרם ובטיק טוק. יש לי כבר מעל ל-40 אלף עוקבים בכל פלטפורמה. מדובר על בלוג של מטייל שבו אני משתף את החיים שלי, מה שאני רואה, מה שאני חווה ומה שאני עושה. בעקבות החשיפה הגדולה אני עושה שיתופי פעולה ועובד על קורס דיגיטלי שידבר על איך לטייל בעולם".
אילו תגובות אתה מקבל?
"אני מקבל הודעות מרגשות של אנשים שאומרים שהם יצאו לטייל בזכות התוכן שאני מעלה, שהתחילו לטייל לבד ושאני נותן להם אסקפיזם בבלוג שלי. זה שווה הכל מבחינתי".
הצד הלא נעים של העולם השלישי
כאמור, בטיולים כל כך ממושכים, ולא במלונות פאר, פוגש לירון את התושבים המקומיים באופן בלתי אמצעי. "בסוף, מה שהכי זכור לי אלה הסיפורים הקטנים, אינטראקציות עם מוכרת בסופר בפרו או משפחה שאירחה אותי בזימבבואה. אבל יש גם כמה חוויות גדולות שאני זוכר. למשל, כשהייתי בקניה שמעתי על קהילה שמאוד אוהבת את ישראל. היה לי מעט מידע עליהם, אבל בכל זאת נסעתי אליהם ומצאתי את עצמי בבית בוץ בכפר נידח. הם לקחו אותי לבית כנסת ענק. היו שם עשרים חבר'ה ששאלו אותי שאלות על ישראל ועל השירות הצבאי שלי. הם הכינו לי חדר לישון ואמרו שאכין נאום למחר. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי את אחד הרגעים המטורפים בחיי – 500 איש חיכו לי מחוץ לחדר. נאמתי מולם, סיפרתי להם על ישראל ועל חג החנוכה. אחר כך מישהו הזמין אותי לחתונה מקומית ומצאתי את עצמי בחתונה קנייתית יהודית".
מפגש נוסף שנחקק בזיכרונו של לירון אירע בעיר קוסקו שבפרו, בדוכן צ'יפס מקומי. "היה מאוחר בלילה", הוא נזכר, "חיפשתי משהו לאכול ומצאתי דוכן של צעירים שמכרו צ'יפס. כשהאישה קמה ראיתי שהיא בהריון מתקדם. הם היו זוג נוצרים ומאוד התרגשו שאני מישראל. היא סיפרה לי שהיא בחודש תשיעי ואני אמרתי להם שהפירוש של השם שלי 'אורי' זה 'האור שלי'. אחרי שבועיים הם שלחו לי תמונה של התינוק שלהם, לו הם קראו לו אורי. מאוד התרגשתי. הסיטואציות האלה הן הטריגר שלי להמשיך לטייל. אני צובר פה חוויות ייחודיות שיילכו איתי לכל החיים, וזה מה שעושה לי טוב בשנים האלו".
מקרה אחר בו הוא נזכר השבוע אירע בהודו, בחוויה שספק רב אם רבים מהמטיילים הישראלים בתת היבשת חוו. "הייתי בכפר נידח בהודו ופתאום ראיתי מאות אנשים רוקדים ושרים. הצטרפתי אליהם. אף אחד לא דיבר אנגלית. הייתה ארוחה והם הזמינו אותי להצטרף, וכשדיברתי עם מישהו הוא סיפר לי שזאת הלוויה. הם חוגגים כשמישהו מת. הם שרפו את הגופה ואחרי זה שמו את האפר על עץ. אני יוצר קשר עם המקומיים שאני פוגש. אני נהנה להגיע לכפרים באמת נידחים, וגם נהנה להסתובב באירופה ובארצות הברית. אני אוהב לשלב הכל מהכל. יש תקופות שאני מטייל עם תיירים ויש תקופות שאני מגיע למקומות שתיירים לא מגיעים אליהם בכלל".
כאמור, לנדודים ברחבי העולם, גם העולם השלישי, יש גם צדדים פחות זוהרים, שלא לומר מסוכנים. "ניסו לשדוד אותי כמה פעמים. באקוודור לקחתי אוטובוס למרפאה כדי להיבדק. הייתי על המטרו הצפוף שלהם ולידי ישבה אישה מבוגרת. באיזשהו שלב שמתי יד על הכיס שלי וראיתי את היד שלה שם. מסתבר שהיא חתכה לי את כל המכנסיים עם סכין בלי שהרגשתי בכלל, ובדיוק היא שלחה את היד כדי לקחת את הארנק. לקח לי חצי דקה להבין מה קורה ואז התחלתי לצעוק. עצרו אותה ולמזלי לא נשדדתי. במקרה אחר, בדרום אפריקה, בקייפטאון, הוציאו עלי סכין ורצו לשדוד אותי. צרחתי והבן אדם ברח. הייתה גם חוויה לא נעימה בהונדורס. לקחתי אוטובוס מקומי ובדיוק היו הפגנות במדינה באותו היום. המפגינים עצרו את האוטובוס ועשרות גברים משתוללים עם מקלות ברזל התחילו לשבור את האוטובוס. הרגשתי סכנת חיים. זאת הייתה חוויה מפחידה".
מאז המלחמה נתקלת גם בתגובות עוינות כי אתה ישראלי?
"זה מאוד שונה השנה. אם פעם הייתי מזדהה כישראלי בלי לחשוב פעמיים, היום אני חושב פעמיים. באופן מפתיע, לא נתקלתי כמעט בתגובות לא טובות. רוב התגובות הן בעיקר חיוביות. אנשים מתלהבים לשמוע שאני מישראל. יש היום פחד שהאנטישמיות היא בכל מקום וששונאים אותנו. החוויה שלי מהיום שיצאתי למסע הזה היא ממש הפוכה. יש המון תמיכה בעולם. כשהייתי בסין ובהונג קונג אירחו אותי משפחות שמארחות ישראלים. יש המון תמיכה והתגובות הן בדרך כלל הן 'איפה זה ישראל' או 'וואו'. מעטות הפעמים שאני מקבל תגובות רעות".
אלף דרכים לטייל
כמו כל המטיילים הישראלים, גם לירון יצא לדרך עם תיק 'מוצ'ילה' עצום, אולם בניגוד אליהם כיום הוא נודד ברחבי העולם בגרסה המינימליסטית. "בטיול הראשון כשהגעתי למקסיקו סיטי איבדו לי את התיק הגדול, ומצאתי את עצמי נוחת לראשונה בחו"ל עם מברשת שיניים בלבד. טיילתי שבוע שלם במקסיקו בלי כלום. אחרי שבוע התיק הגיע ואמרתי לעצמי 'שרדתי שבוע בלי כלום, מה זה כל הציוד שהבאתי?'. זה היה פתח למינימליזם. ככל שעברו השנים פיתחתי את זה יותר ויותר. היום אני מטייל עם תיק של 40 ליטר בלבד שנכנס בו כל מה שאני צריך. ככה אני לא משלם כבודה במטוסים והתיק עולה איתי למטוס. היום אני יותר נהנה להיפטר מדברים מאשר לקנות דברים. בתרמיל יש לי בגדים לשבוע, טואלטיקה, נעליים וסנדלים, אייפד וטיפה ציוד אלקטרוני וזהו".
איך מממנים טיול כזה ארוך?
"הסוד האמיתי הוא שאני מטייל בזול. אני מוציא את הכסף על חוויות ולא על מותרות. הכסף שלי מחזיק להרבה זמן. אני עוצר מדי פעם וחוסך מחדש. לאחרונה התחלתי להתפרנס גם מהרשתות החברתיות. אני חוסך בזה שאני חי כמו מקומי. אני אוכל אוכל רחוב, ישן בהוסטלים זולים ומתנייד בתחבורה ציבורית. אני לא עושה שופינג ומטייל לרוב בארצות יחסית זולות. אני מוציא 3,000-5,000 שקל בחודש. אם אני נמצא במדינות יקרות אהיה יותר עם היד על הדופק. במדינות זולות יותר קל לחסוך, אבל אפילו באירופה אני מטייל בתקציב מאוד נמוך. אני מתארח ותופס טרמפים, יש לי מעגל חברים בהרבה מדינות בעולם שישמחו לארח אותי".
דרך נוספת לחסוך בעלויות הטיול היא הזמנת כרטיסי טיסה זולים. "ברגע שאני גמיש גם ביעד וגם בתאריכים, היעד הבא יכול להיקבע לפי המחיר. הגמישות מאפשרת לי להזמין כרטיסים זולים. בנוסף, הרבה פעמים אני מעדיף לקחת אוטובוס, כדי לחסוך כסף וגם זה נותן לי זמן למדיטציה או לקרוא ספר. יצא לי להיות 48 שעות באוטובוס או ברכבת".
עד מתי תמשיך לטייל?
"אני לא יודע. הטיולים נתנו לי את היכולת להתמודד עם חוסר ודאות ואני נהנה מזה. בדרך כלל אני לא מתוכנן יותר משבוע קדימה, וזה עובד לי טוב. כל אורח חיים שבוחרים הוא לא מושלם, אבל כרגע בדרך שבחרתי היתרונות גוברים על החסרונות בפער".
מה עם זוגיות?
"מאוד קשה להיות בזוגיות בדרך החיים הזאת. כבר שנים שלא הייתי בזוגיות. צריך מישהי שזה יתאים לה. אני מאוד אשמח לזוגיות, אבל כרגע אני מתעדף את הטיולים. אני לא לחוץ, בסוף אני רק בן 26. לא סגרתי שום דלת. אני יכול להחליט בכל שלב שאני הולך ללמוד ולהתמסד".
יש בדידות לפעמים?
"ברור. אני כמעט תמיד מטייל לבד. אני תמיד מסתכל על זה שאין משהו מושלם. הבדידות זה החיסרון המהותי בחיים שלי, אבל מנגד יש לי את החופש המוחלט לעשות מה שמתאים לי. אם אני מתגעגע מדי אז אני מגיע לארץ".
יש לך טיפים לאנשים שרוצים לטייל בעולם?
"קודם כל, שכל אחד יכול. באמת, פגשתי אנשים עם מגבלות שמטיילים. אם זה החלום שלהם אני מפציר באנשים לעשות את זה, כי זה הרבה יותר קל ממה שנדמה. אני ממליץ להתחיל במדינה קלה ומתוירת ולעשות עבודה מקדימה לפני, להבין איך מתנהלים ואחרי זה להתגלגל ולזרום ובאמת להתגבר על הפחד. צריך להבין שבחו"ל המון אנשים מטיילים לבד וזה מאוד קל. יש אלף דרכים לטייל וכולן נכונות. אין דרך אחת נכונה לטייל".
והוא מוסיף: "המצב בארץ לא פשוט כרגע. ליבי עם כל מי שצריך, אבל זה לגמרי לא כמו שהתקשורת מציירת. לא כל העולם עסוק בנו ושונא אותנו. יש פער בין הממשלות לבין האנשים. גם במדינות עם הממשלות הכי נוראיות האנשים לא שונאים אותנו או נגדנו".
אילו מדינות הכי אהבת?
"אני תמיד אומר שאין לי תשובה על השאלה הזאת. לכל מדינה יש את הקסם שלה, אבל יש מדינות שממש נחרתו בי, כמו אוגנדה, מקסיקו, ארגנטינה, הודו וסין. באוגנדה ראיתי עוני כמו שלא ראיתי לפני כן, עם אושר כמו שלא ראיתי לפני. אנשים שבאמת אין להם כלום אבל קמים כל בוקר עם חיוך ושמחה. מקסיקו הייתה המדינה הראשונה שלי, אז יש לה מקום גדול בלב שלי. בארגנטינה כל כך התחברתי למקומיים, שיש לי משם חברים טובים שאני איתם עד היום בקשר. הודו הקסימה אותי עם השילוב המטורף בין הכאוס האין סופי לרוחניות המטורפת שלה. התרבות בהודו כל כך שונה שהרגשתי ביקום מקביל. זאת התרבות הכי קיצונית ושונה משהכרתי".
מה התוכניות להמשך?
"רק התחלתי, העולם גדול. אין לי דד ליין וזה כל הכיף. אני פועל שלב-שלב. אני מתכנן לטוס בקרוב לאירלנד לפגוש חברים, ואחרי זה אין לי מושג. אני חושב אולי לחזור לדרום אמריקה, אבל לא סגור על זה".
