חלפו כמעט שלושה שבועות מאז השבר הנוראי שפקד את המדינה, אשר לא היה רחוק מלאיים על קיומנו הפיזי. לאיש אין ספק שאם המתקפה הרצחנית והנאצית מעזה הייתה מתואמת עם החיזבאללה, הרי שהשחיטה והרצח היו מנת חלקם של תושבי מטולה, קריית שמונה וכל יישובי אצבע הגליל. אלפי משפחות היו נטבחות, ולא היה מי שיימנע זאת.
שנים אני נוסע לקיבוץ יפתח באצבע הגליל, הנמצא במרחק יריקה מאנשי החיזבאללה. אני קשור לקיבוץ ולחבריו כי אשתי הייתה חברה בו ואנחנו עדיין על הקו. בכל פעם שהתארחתי בקיבוץ ונכנסתי למיטה היה מתעורר בי החשש שאם רק ירצו הם יגיעו אליי תוך דקות, ולא יהיה איש שיעצור אותם. היכן הצבא? למה לא רואים חיילים שלנו? הייתי שואל בדאגה, והתשובה הנוראית הייתה: הם מורתעים ולא יעזו. זו הייתה הקונספציה. כך הם חיו רוב הזמן בשקט ובבטחה מדומים. ידענו שהחיזבאללה אוסף מאות אלפי טילים, לא כתחביב אלא ליום הדין, ולא עשינו עם זה כלום.
לעניות דעתי, הסיבה המרכזית להפתעה ולמחדל הגדול שהתרחש נעוצה ברובה בתרבות של "יהיה בסדר" שהשתרשה ב-DNA של החברה שלנו בכל תחומי החיים. נשענו על "הסמוך…" הישראלי המפורסם ושמנו יהבנו בכושר האלתור שלנו, שיש שמייחסים אותו להצלחה הגדולה שלנו בתחום ההייטק. בבחינת כשנגיע לגשר נאלתר איך חוצים אותו. בדיעבד, מתברר שנכון יותר להיות שייכים לעמים מרובעים שלא מאלתרים ועובדים לפי הספר, ועם רגולציות שנראות לעיניים ישראליות מיותרות.
כחייל סדיר במלחמת יום כיפור הייתי בטוח שעד סוף ימיי לא נחווה הפתעה נוספת. חלפו 50 שנה, ולצערי הזמן עשה את שלו וחזרנו לכל אותם גורמים וסיבות שהביאו אותנו עד הלום. וכיוון שזה קרה לנו בפעם השנייה, אני מציע ששמה של המלחמה הנוכחית, שעד כתיבת שורות אלה במובן מסוים עוד לא התחילה, יהיה "מלחמת המחדל", ובאותיות של קידוש לבנה. וזאת כדי שלא תהיה שעה אחת ביממה מעתה ועד סוף הדורות שנשכח את היקפו העצום של המחדל שהתרגש עלינו, ואת המחיר הנוראי ששילמנו בגללו, וככל הנראה עוד נשלם בימים ובשבועות שיבואו עלינו. כולנו תפילה לבורא עולם שברחמיו יעצור את שרשרת הלוויות היומית שהחברה הישראלית חווה מדי יום.
מלחמת המחדל הגדול צריכה לא רק להזכיר לנו את המחדל שלנו, אלא בעיקר את ההתייחסות שלנו כלפי כל אויב שינסה להרים ראש או יד ולאיים עלינו. "היהודים השתגעו" זו המנטרה שנסראללה וראשי הזרוע הצבאית והמדינית של החמאס צריכים לשנן לעצמם בכל שעה. הם גזרו על עצמם דין מוות, ואנחנו צריכים להבטיח שאיש מהם ומאחרון חייליהם לא ימות מזקנה. אין סליחה, אין מחילה ואין רחמים. מנת יומם צריכה להיות דם ואש ותמרות עשן.
מאז ה-7 באוקטובר השתניתי. נעשיתי קהה ממש למוות של מבקשי רעתנו. אני שומע על 5,000 הרוגים בעזה ושום שריר בגוף שלי לא זז באי נוחות. נראה לי שגם אם המספר יעלה ל-500 אלף ארגיש אותו דבר. אני רואה את ההרס בעזה ושואל את עצמי מדוע הבניין הזה בקצה מסך הטלוויזיה עדיין עומד על תלו? האם זה אומר שהשתלבתי במזרח התיכון? אינני יודע. אני מקווה שלא. הגוף שלי ייתן את התשובה בסוף המלחמה.
צודק חיים ילין היקר מקיבוץ בארי בכל החזון שלו לגבי חידוש הקיבוצים והישובים בעוטף עזה: לא עוד ממ"דים. בעשרות השנים האחרונות יישובי הספר, ולמעשה כמעט כל המדינה, מיגנו את עצמם לדעת, בעיקר בממ"דים שעלו עשרות מיליארדים. כדי לייצר הרתעה אמיתית ועליונות צבאית שאינה משתמעת לשתי פנים, מי שצריך להתמגן הוא האויב. זו שפתם של אויבנו האכזרים, ובשפה הזאת צריך לדבר איתם. מי שיושיט יד כנה לשלום יראה בנו אור לגויים, ומי שירים עלינו יד ויבקש את רעתנו חייו יהיו חושך על פני תהום.
היכן המיליארדרים הישראלים?
בימים כתיקונם נהגו מדורי הכלכלה בעיתונים לפרסם את רשימת המיליארדרים הישראלים ואת השווי הכספי שלהם, שננקב במיליארדי דולרים. מדובר בעשרות מיליארדים. נהגו לציין גם בכמה גדל הונם בשנה החולפת וכיצד עשו את כספם. לרוב, אנחנו הלקוחות שבזכותם הם הפכו למיליארדרים. אין לי בעיה עם ההון העצום שהם עשו, אבל נדמה לי שקולם אינו נשמע מאז פרצה המלחמה. הם בעלי הכיסים העמוקים ביותר בינינו, אבל לאן רובם המכריע נעלם עם המטוסים הפרטיים שלהם? כמעט ולא שמעתי על ההתגייסות שלהם, על העברת תרומות משמעותיות למאמץ שכולנו נושאים בו. כולנו מכירים את השמות ואת ההון העצום שלהם. זו העת להראות את מחויבותם לצה"ל, לעם ולמדינה. אגב, גם אלה שהונם מסתכם "רק" בכמה מאות מיליוני דולרים או שקלים, מוזמנים להצטרף ולתרום "לקופה הכחולה" במאמץ המלחמתי.
ערוץ 14
מדי פעם אני חוטא ומקדיש כמה דקות לצפייה בערוץ 14. במקום להצטרף לנרטיב הלאומי של איחוד וחיבוק העם וצה"ל, הדיונים בערוץ הזה, הרחוק מלהיות כזה המבוסס על בדל של אתיקה עיתונאית או אתיקה באשר היא, מתרכזים ביום שאחרי בהטלת אחריות על אלה מבין ראשי הצבא ומערכת הביטחון העושים לילות כימים, כמעט שלושה שבועות, להצלת המדינה ולהבטיח את ניצחוננו. המחשבה שכסף ציבורי מממן את הערוץ הזה היא חלק ממצעד האיוולת שהערוץ הוביל בשנים האחרונות. המערכה האמיתית טרם החלה, ומן הדין ומן הצדק וההיגיון שמגישי הערוץ, וינון מגל בראשם, יתעשתו ויעסקו בעיתונות מאוזנת, ובעיקר כזו שהיא בעד הצבא והמדינה.
