דומה שיוקר המחייה זה כמו מזג האוויר. כולם מדברים עליו, אבל אף אחד לא עושה כלום כדי לשנות אותו. במה דברים אמורים? השבוע פרסם הביטוח הלאומי את הדו"ח שלו בעניין ביטחון תזונתי, זאת בנוסף לדו"ח העוני שמפרסם הביטוח הלאומי מדי שנה כבר עשרות שנים. אין זה משנה באיזה דו"ח מדובר, בכולם התוצאה זהה. יש יותר מדי עניים בתוכנו שבקושי מצליחים להרים את הראש מעל המים ולהכניס פת לחם לפה.
על פי הדו"ח לביטחון תזונתי עולה שכמיליון ישראלים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. מאחרי מכבסת המילים הזאת עומד משפט הרבה יותר פשוט: אין להם אוכל. על פי אותם נתונים, 21% מהילדים חיים באי ביטחון תזונתי, כלומר עם בטן מקרקרת.
סמוך למועד פרסום הדו"ח הזה נחשפנו לשכר של נבחרי הציבור שלנו, שבכלל קיבלו העלאה לשכרם. הח"כים ביקשו מעל ל-12% תוספת לשכר אבל קיבלו "רק" תוספת של 5.1%, שפירושם שכר חודשי של 47 אלף שקלים, ולכך מתווסף רכב צמוד ועוד שלל הטבות. גם שכרם של בכירים בשירות הציבורי לא מקופח, והוא מגיע לעשרות אלפי שקלים ועד 100 אלף שקלים מדי חודש.
עיני אינה צרה בשכר נבחרי הציבור שלנו. מן הראוי שיהיו אנשים ראויים שיוכלו לעשות לטובתנו את הכי טוב, אבל מה עם מיליון השקופים? אלה שכבר שנים אינם מצליחים לצאת ממעגל העוני והצמצום, אלה העושים חשבון לכול שקל ובודקים מה עלות כול מוצר והיכן ניתן לרכוש אותו ממש בזול, ולחלופין לאסוף פירות וירקות בשווקים עם סגירת הדוכנים.
ישראל היא מדינה הנמצאת במצב כלכלי טוב על פי כול השוואה בינלאומית. השאלה הגדולה היא מה עושים עם הכסף ולמי מפנים אותו. בשום שכל ובלב פתוח המנוטרל משיקולי כדאיות פוליטיים, ניתן להיטיב את מצב העניים אצלנו כך שיהיה להם ביטחון תזונתי, כי עניי ביתך קודמים.
