בניגוד ל-99% מאזרחי מדינת ישראל, מגיל 3 ועד ל-120, לי אין דיעה האם הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו אכן מהווה סכנה לדמוקרטיה. קטונתי. או בעצם, לא התעמקתי מספיק בנושא כדי לגבש דיעה, ובטח שלהביע אותה. אני שומע וקורא מספיק חכמים אנשים וישרים מימין ומשמאל שמביעים דיעות מנוגדות, וזה מספיק בשבילי כדי להחליט שהמציאות, כמו תמיד, מורכבת והאמת היא איפשהו באמצע.
ועם כל הכבוד לדמוקרטיה, יש דברים אחרים, ורבים מדי, שמטרידים אותי בהתנהלות הממשלה והקואליציה. רק השבוע העבירה הקואליציה חוק חדש שיאפשר למקורבו של דרעי להתמודד לראשות עיריית טבריה, בניגוד לכל הנהלים שהיו קיימים עד כה. תוסיפו לזה גם את מאמציו של דרעי לסדר לאחיו את משרת הרב הראשי לישראל, שוב בקומבינה דוחה למדי, ועל זה תעמיסו את מכונת הג'ובים שאמסלם מנסה לייצר ברשות החברות ודוגמאות נוספות להתנהלות שכונתית מהתקופה האחרונה.
עם כל הכבוד למילים גדולות כמו דמוקרטיה ופסקת ההתגברות ועילת הסבירות, הפגיעה הקשה באיכות החיים שלנו, של כולנו, תהיה כאשר הקואליציה הנוכחית תעלים מהעולם את המנהל התקין במדינת ישראל. זה ישפיע כל כולנו, ובכל תחום ותחום מחיינו.
ומה שמרגיז במיוחד בעניין זה שנראה שאין להם בכלל טיפת בושה כשהם מנסים לקדם את המהפכה הזאת. כאילו זה בסדר לשנות את החוקים בשביל האינטרסים הצרים שלהם, כאילו שזה תקין שמדינת ישראל תהפוך לרפובליקת בננות אמיתית. אחרי הכל, אם בעבר הם אמרו בלי בושה "בשביל מה יש תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", אז כעת זה מתחלף ב"בשביל מה יש מדינה אם לא כדי לשרת אותנו?".
בושה זו מילה עדינה במיוחד לתאר את מה שהם עושים שם, ומי שגם צריכים להתבייש כעת הם מצביעי הימין שממשיכים לתמוך בהם, רק בשם המלחמה המדומיינת באויב האמיתי – השמאל.