מגדל בבל זה כאן ועכשיו. 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, וכבוגר שלה ההרגשה כמעט זהה למה שהיה אז. ישנן התראות ודוחות מודיעין, אבל הדרג המדיני מסרב להקשיב להם וטומן את ראשו בחול. המחדל הנוראי אז עלה לנו ב-2,656 הרוגים של טובי בנינו ואלפי פצועים.
אנחנו קרובים למציאות של אז, אלא שהפעם בניגוד למלחמה ההיא, האיום אינו מגיע מאויבנו אלא מתוכנו, בבחינת מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו. הרוב המכריע של העם מביט בעיניים פקוחות ונדהמות נוכח ההידרדרות של החוסן הלאומי שלנו, איבוד הכשירות של חיל האוויר וצה"ל בכלל, האיומים והתעוזה של האויבים מעבר לגבולות. רוב העם צופה באמירות של נבחרי הציבור שלנו, ביניהם שרים בכירים המשמיצים את טייסנו ולוחמינו, ואינו מאמין לשפת הביבים שלהם.
הרדאר הלאומי שלנו השתבש לחלוטין. כיצד אפשר לנרמל את הטירוף שבו אנו חיים זה חודשים ארוכים? איך ייתכן שהרוב המכריע (להערכתי 90%) מכל הרמטכ"לים, שרי הביטחון, ראשי מוסד, שב"כ, אלופי צה"ל לדורותיהם, מפקדי חיל האוויר לדורותיהם, מפכ"לים, שרי משפטים, חתני פרס נובל הישראלים, האקדמיה, מכון וייצמן, הרופאים, עורכי דין, הייטק ועוד אלף ואחד גופים מקצועיים, כל השכל שנמצא בארץ הזאת מתנגד למהלכי הממשלה. ומולם עומדים אמסלם, קרעי, גולדקנוף, גפני ושות'.
אנחנו רואים ושומעים את האליטה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של המדינה לדורותיהם, רבים מהם כבר בני 80 ומעלה, מזהירים מפני המתרחש. וכמו במלחמה ההיא, הם מדברים אל הקיר. ראש הממשלה אטום לאזהרות, והבן הפחות מוצלח שלו עוד מוצא לנכון להפיץ ברשתות החברתיות פוסט המשמיץ את הרמטכ"ל הרצי הלוי.
אנו כבר בפתחו של משבר חוקתי שבו ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד יצטרכו להחליט האם הם מצייתים לממשלה או לבג"צ. ההערכה היא שהם יקשיבו לבג"צ. או אז אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלכוד שאת סופו מי יישורנו.
הכתובת לכאוס ולטירוף היא רק אדם אחד, העומד בראש הממשלה הנוכחית, שבעיניי היא לא פחות ממגה פיגוע, וכל יום כהונה שלה מוביל את כולנו אל עברי פי פחת.
