"הרבה סיפורים נשארים כאן. הרבה תקוות שאולי יגדל דור חדש שיתקן אחרינו", במילים אלו מסכמת איילת בועזסון, ליצנית רפואית ורכזת תחום התנדבות באגף חברה, נוער וצעירים בעיריית מודיעין, את מסעה למולדובה בחיפוש אחר הפליטים האוקראינים המפוזרים במדינה.
אל המסע יצאה בועזסון במסגרת משלחת הומניטרית של עמותת "למענם", שכללה רופאי ילדים ונשים, תרפיסטית בדרמה וליצנית רפואית אחת ממודיעין. "ליצנית עם אף אדום, תרנגולת ומברשת שירותים", היא מסבירה.
"מבחינה אישית, היציאה למשלחת הייתה חשובה לי בגלל ההתנסות שהיא מאפשרת, וההבנה שדווקא הליצנים הרפואיים יכולים להשפיע ולהיטיב במעט את מצבם הנפשי של הפליטים. הילדים היו צמאים לפעילות. משחק והשתוללות מצד אחד, אבל מצד שני כל הזמן חיפשו את ההוראות והמבוגר שחולק איתם את החוויה. בכל פעם שהגענו לאחד המרכזים זה היה לוקח כמה דקות ואז הם היו מתקבצים סביבנו. סקרנים, קצת חשדנים וחסרי אמון במה שאנחנו יכולים לעשות. אחרי כמה דקות הם נפתחו והחלו לדבר, לפעמים בלי שנשאל. זה אחד המאפיינים הבולטים של המלחמה הזאת והפליטות. הצורך לדבר, הצורך שישמעו".
שיר מארץ רחוקה
עיקר החוויה במהלך המסע כולו הייתה עבור בועזסון המפגש האישי עם הפליטים. כך למשל, במנזר מרוחק בצפון מולדובה, היא פגשה את רוברט בן ה-3. "רוברט נמצא במנזר עם אימא שלו ואחותו הגדולה מנישואיה הראשונים", מספרת בועזסון, "אבא שלו ואחיו הגדול מגוייסים באוקראינה. מהרגע שהגענו רוברט נצמד אלי, ובכל פעם שאחד הקטנים האחרים ניסו לגשת רוברט התחיל למשוך באביזרים שעלי, לצבוט אותי ולהשתולל. כלום לא עזר. בסופו של דבר הושבתי אותו עלי, ערסלתי אותו כמו תינוק ושרתי לו שיר בשפה שהוא לא מכיר, שיר מארץ רחוקה: 'לילה לילה הרוח גוברת, לילה לילה הומה הצמרת…'. כשנגמר השיר רוברט חייך, משהו בו נרגע. לפני שיצאנו רוברט שאל את אימא שלו אם אוכל לבוא גם מחר".
בועזסון וחברי המשלחת נודדים בין מרכזי קליטה שונים בארץ השכנה לאוקראינה הבוערת. "פגשנו אותם במרכזי קליטה בערים. ילדים, נוער, נשים, קשישים. לפעמים כולם היו מרוכזים בחדר מרכזי, לפעמים עברנו דלת דלת וסיפרנו להם שאנחנו כאן – רופאים, אחיות, ליצנית ופסיכותרפיסטית".
באחד מאותם מרכזים פוגשת בועזסון את ולדימיר, בן 84, שברח עם רעייתו מביתם באוקראינה. "יום אחד, כשבאנו, רק ולדימיר ואשתו היו בלובי כשהגענו. כדי שלא ישעמם לי, הוצאתי דומינו וסימנתי לו להצטרף. בצוות גיחכו: 'נראה לך שהוא ישחק איתך?'. לפני 25 שנה הוא פרש מתפקידו כפרופסור למוזיקה וקומפוזיציה באוניברסיטה של בלץ במולדובה, וחזר הביתה לאירפין באוקראינה. כשהתחילו ההפצצות על אירפין, לא רחוק מבוצ'ה, הוא ואשתו עברו לישון בחדר המדרגות. כשהמצב החמיר, הבניין הסמוך הופצץ ונשרף והם התחילו ללכת ברגל, כי לא הייתה תחבורה ציבורית. כשהגיעו לגשר מופצץ ירדו לנהר וחצו ברגל. בני 84, עם הבגדים שעליהם ועם זכרונות ילדות מההפצצות במלחמת העולם השנייה. בדרך לא דרך, עם עזרת אנשים טובים וכסף מזומן, הם הצליחו לחצות את הגבול למולדובה והגיעו לבלץ לבית מכרים. אחרי שבועיים הם עברו למרכז לפליטים ומאז הם שם. הילדים והנכדים גרים בקייב ומתקשרים אתם בהודעות קצרות, רק כדי להראות סימני חיים, מבלי שאפשר יהיה לאתר את מיקומם בקייב. הם שאלו אותנו 'מאיפה אתם?', ענינו 'מישראל', והוא אמר: 'יש לי הרבה חברים בישראל. כשתחזרו תגידו לכולם שאני שולח ד"ש רוחני ומקווה להתראות'. הבטחנו לו שנמסור".
ילדי מלחמה
בניגוד לשאר חברי המשלחת, ששולטים בשפה הרוסית והאוקראינית, בועזסון נאלצה לתקשר עם הפליטים באמצעים אחרים. "מכל חברי המשלחת אני היחידה שלא דוברת את השפה. זה לא באמת משנה, כי בעצם הנוכחות עם האף האדום אני כבר שם. הם מדברים בשטף ואני עונה בעברית עם מבטא רוסי, ג'יבריש מוחלט מבחינתם. אחרי רגע מחלחלת הבנה שאין צורך לדבר. עצם העובדה שלא הבנתי את כל הסיפורים שימשה לי גם כמנגנון הגנה. כי זה דבר אחד לראות תינוקת בת שנה מחייכת ושמחה, אבל דבר אחר לגמרי לחשוב איך היא הגיעה לשם על הידיים של אימא שלה. מה לקחו איתן, מה נתנו לה לאכול עד שהגיעה למקום מבטחים ומאיזה סכנות נחלצו".
איך נראית ומתנהגים ילדים במצב כזה?
"בכל המרכזים הילדים ממושמעים וסרים למרות המבוגרות. חינוך סובייטי לעילא. הם לבושים חם, נקיים והשיער אסוף בקפידה, כדי להימנע ככל האפשר מכינים ומחלות. אימהות, סבתות, אחיות גדולות, כולן מותשות ומחייכות בעייפות והוקרת תודה, בלי מילים. הילדים מרשים לעצמם להתפרק קצת. לרוץ, להשתולל, לצווח מעונג עם כל בלון. משתפים פעולה במשחק "דג מלוח", "טלפון שבור" ו"הרוח נושבת" ומחכים להנחיות מאיתנו. הבלגן ושבירת הגבולות מבורכים מבחינתם, כל עוד יש מי ששומר על חוקים וסדר כלשהו. אחרי שהגיעו מהלא נודע לחוף מבטחים, אבל עדיין חסרי ודאות למה שיקרה הלאה. רגע אחרי אנחנו מארגנים רכבת ארוכה של ילדים שמפריחים בועות נוצצות. ילדי מלחמה. לא מתכננים כלום, לא מצפים לכלום. צריכים שמישהו יבלגן להם את הסדר ויסדר את הבלגן".
עם איזו תחושה מסיימים מסע כזה?
"כלום עוד לא נגמר, אבל גם לא ממש מתחילים דברים לאנשים שברגע אחד נתלשו מהבית, מהחוגים של הילדים, לימודים, עבודה. מלחמה טובה לשליטים שמחליטים החלטות, למדינות, לכלכלות. במקרה הטוב, היא עוברת מעל הראש של האזרחים הפשוטים ושל הילדים. במקרה הפחות טוב, מבעבעת שנאה שמנציחה אומללות גדולה. זהו, חזרנו הביתה. הרבה סיפורים נשארים כאן, הרבה תקוות שאולי יגדל דור חדש שיתקן אחרינו".
