לפני כמעט עשרה חודשים, בשיאו של ההלם הציבורי מאירועי ה-7 באוקטובר, יזמו תושבי מכבים ורעות מיצג בכיכר הכניסה לרובע. מאות כיסאות, כולל כיסאות תינוק, הוצבו במקום בשם התפילה לשובם של החטופים בשלום, אולם השבוע סיפרו היוזמים כי גם הם לא שיערו שכיום, למעלה מ-300 ימים אחרי, הם עדיין יידרשו לתחזק את המיצג.
מי שעומדת מאחורי תחזוק המיצג במשך תקופה כל כך ארוכה היא מיקי מאיו, בת 23 ממכבים, שלאחרונה אף זכתה לקבל תעודת הוקרה מיושב ראש ועד רובע מכבים-רעות, יוסי חזאי, שסיפר השבוע למודיעין News: "המיזם הוא פרי יצירתן של מיקי ואמא שלה ענבל, שרתמו למעשה את תושבי מכבים ורעות לעניין. כל אחד טרח להביא כיסא, וחלק אף הביאו לול לטובת הילדים והתינוקות החטופים, עגלולים וכל מיני כיסאות שונים, שעל כל אחד מהם הדביקו את תמונות החטופים. בכל פעם שנודע שאחד החטופים נרצח, או לחלופין כאשר חטופים שוחררו, כמובן שניתן לזה מענה בכיסא האישי שלו. לגבי מי שנרצח שמו על הכיסא לב שבור, ולמי ששוחרר יש לב צהוב".
כאמור, לרגל ציון היום ה-300 לשבי החטופים קיימו מאיו ותושבים נוספים ריענון למיצג. "מיקי ארגנה חבורה של אנשים וניקינו את הכיסאות", מספר חזאי, "ריעננו את התמונות, ויש אפילו מישהי שסרגה פרפרים שמסמנים את החופש ונתלו שם כמו מובייל. זה מיזם מדהים שמראה את המחויבות שלנו לשחרור החטופים".
"רואה ונשברת"
"את המיצג הקמנו בסוף השבוע השני לתחילת המלחמה", סיפרה השבוע מיקי מאיו, "אחרי שאני וההורים שלי נסענו לכיכר החטופים בתל אביב, הרגשתי שאנחנו חייבים להביא משהו שיהדהד באזור וישמור על זה כל הזמן בווליום גבוה. הגענו הביתה בחמש בצהריים מכיכר החטופים, ובשבע בערב הוצאנו הודעה בכל העיר וביקשנו כיסאות. נפגשנו ברחוב יאיר פרג ואנשים התחילו להביא כיסאות. בערב הראשון היו מאה כיסאות וביום השני כבר הגענו לכל הכמות שהייתי צריכה ל-244 חטופים. המטרה הייתה שכל כיסא ייצג חטוף וכל כיסא יהיה עולם ומלואו. מה שהיה מאוד מרגש ויפה בהקמה של המיזם זה שלא הייתה תחושה שזה רק שלי, אלא ממש כל התושבים באו ונרתמו לעניין. אנשים הציעו רעיונות, הביאו בובות וכיסאות תינוק וכל מיני דברים בשביל לקשט. כולם ממש נכנסו לזה".
לאחר שנאספו כל הכיסאות הדרושים, וחולקו גם לפי משפחות, זוגות וכולי, הפך המקום למוקד התכנסות לתושבי האזור. "בחודשים הראשונים הייתה שם כל שבת קבלת שבת והבדלה", מספרת מאיו. "מדי פעם הייתי עושה ערבי שירה בציבור, בחנוכה הייתה הדלקת נרות, ובחצי שנה הראשונה לא היה שישי שלא הייתי שמה שם שולחן שבת עם חלה ויין. כשהתקרבנו ליום המאה הוספנו מספרים למיצג, ומאז בכל בוקר אני והמשפחה שלי מחליפים את המספר".
עם הזמן התברר כי המיזם דורש תחזוקה רצופה. "בהתחלה הייתה שרשרת אורות שהיינו עושים כיבוי והדלקת אורות כל יום" היא מספרת, "אבל ברגע שראינו שאין התקדמות עם עסקת החטופים נאלצנו להסיר את האורות. ובכלל, כל המיזם מתבלה מאוד מהר. הכיסאות, התמונות, השלטים, הכל נהרס עם הזמן וזה דורש הרבה מאוד מבחינת תחזוקה, גם פיזית וגם מנטלית"
עוד קושי מהבחינה המנטלית בו נתקלו מאיו וחבריה למיזם התגלה כאשר הימים הלכו וחלפו, ומרבית החטופים עדיין נותרו בשבי. "בהתחלה ממש הרגשתי שזה מביא איתו תקווה והעלאת מורל", היא נזכרת, "כולנו יחד עבור החטופים, אבל מיום ליום לראות שאין שינוי זה שובר את הלב ומוריד את המורל שלי ושל כל המדינה. עם זאת, זאת הסיבה שהמיצג הזה חשוב. כולנו במרוץ החיים וכל פעם כשאתה רואה את המיצג זה מהדהד לך שיש משפחות שנשארו בשביעי לאוקטובר ויש עוד 115 חטופים, ולכן זה חשוב לשמר את זה".
המערבולת הרגשית שעוטפת את כולנו מאז ה-7 באוקטובר, עם רגעי השמחה ורגעי העצב, לא פסחה גם על מאיו וחבריה כמובן. "כשהתחילו עסקאות החטופים, בהתחלה שמנו לכל חטוף ששב בלון הליום של ברוך הבא, ואז הורדנו את התמונה של כל חטוף שחזר ושמנו לב צהוב במקום התמונה. יש ניגודיות בין לב צהוב למי שחזר לבין לב אדום שבור לחטוף שנרצח. חשוב לי להגיד שהמון עסקים ואנשים תרמו לנו. אקרשטיין תרמו לנו 1,500 אבנים לחיזוק הכיסאות שלא יעופו, וחניכי סניף מכבי צעיר עזרו לנו לשים אותן. יש עזרה ענקית של התושבים, בין אם זה סתם אנשים שעוצרים ועוזרים ובין אם אני מפרסמת ומיד מגיעים לעזור. זה מחמם את הלב. זה לא קל להחזיק את המיצג תקופה כל כך ארוכה, אבל זה מתגמד לעומת מה שהחטופים עוברים".
האמנת שנגיע ל-300 ימים?
"לא האמנתי גם שנגיע למאה ימים. אני רואה את המיצג ואני נשברת כל פעם מחדש. בהתחלה הייתי מלאת תקווה, הייתי בטוחה שהם ישובו מהר ושהמיצג הוא חלק מאוד גדול בתקווה, כי לא שוכחים וזועקים את זעקתם. כרגע מרגיש לי שהזעקות לא מזיזות דבר".
מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא שנפרק את המיזם. אני ממש חולמת על זה. אין מרגש יותר מלשים לב צהוב על חטוף שחזר, זה מסמל כל כך הרבה. יש מאחורי הכיסאות האלה עולם כל כך עצוב. הם עוברים גיהינום שם בעזה. התחושה שלי היא שאם המיצג ידעך, או שאחליט לקפל אותו, זה יהיה ויתור על החטופים. הכל הבל הבלים לעומת מה שהם עוברים. המיצג הזה מחזיר אותך לקרקע המציאות. הכל פשוט מתגמד לעומת זה".
