בשבוע הבא אגיע, כמדי שנה, אל החלקה הצבאית בבית העלמין בראשון לציון, שם טמון אבי שנפל במלחמת יום הכיפורים, אבל הפעם מתלווה ליום זה תחושה חמוצה במיוחד.
אמנם אין לי ולו מילה טובה אחת לומר על הממשלה הנוכחית, ולמעשה אני קרוב יותר בדיעותי למחאה מאשר לתומכים בקואליציה, אבל אותה תחושה חמוצה המלווה אותי לא נובעת מהמצב הפוליטי במדינה, אלא ממה שצפוי לי כנראה בבית העלמין.
למרות שכל בר דעת מבין היטב למה אסור לנו לערב בוויכוח הפוליטי את השכול, או את זכר השואה, אני רואה מדי יום יותר ויותר אנשים, שאת חלקם אני מכיר כאנשים טובים, הולכים ומאבדים את זה בשם הזעם הקדוש שמכלה אותם, את המאמינים כי הם ורק הם אוחזים באמת ואין אחרת מלבד זאת שלהם. אותו זעם קדוש, שלא לומר ירידה טוטאלית מהפסים, אני צופה שיתפרץ גם בחלקה הצבאית ביום הזיכרון, ואופתע מאוד אם לא יהיה מי שיאבד את זה ויחליט שזה המקום למחות נגד הממשלה. ומה אעשה כאשר זה יקרה? האמת, אני עוד לא סגור על זה. סביר שבסופו של דבר רק אתכווץ בייאוש מול המחזה המיותר כל כך הזה, גם אם בעצמי יהיה לי לא קל בכלל לצפות בשרה מאי גולן (שהיא דוגמה מצויינת לאופן בו אנשים בלתי ראויים חודרים אל בית הנבחרים) נואמת מולי בשם ממלכתיות שהיא אינה מאמינה בה.
אל הטקס בבית העלמין אני מביא עמי מדי שנה גם ילדיי, ולא רק כדי שיתחברו לזיכרו של סבא שלהם שמעולם לא הכירו. אני עושה זאת גם כדי שיתחברו לעם שלהם, שיראו את כל גווני החברה הישראלית המצטופפים יחד פעם בשנה, מאוחדים בטראומה קולקטיבית וזיכרון פרטי. לצערי, להערכתי הפעם יראו ילדיי גם מאפיין נוסף של העם היהודי, זה שלאורך כל ההיסטוריה מתעקש לחפש את המפריד בינינו במקום את המאחד.
