אני באמת מאחל לעם היושב בציון שנה טובה, בריאה ומלאה באהבת חינם, אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים להשתנות. זה נחמד שכולנו באווירה חגיגית של "לאבי דאבי", אבל בסוף בסוף, אחרי החגים נחזור לשגרת יומנו, שהיא לצערי הרב לא נחמדה בלשון המעטה. התרחקנו מאוד מהציווי האלוהי של "אור לגויים", ואנחנו עושים ההיפך מהתכנים של "הוראות ההפעלה" עימן ירד משה מהר סיני. עשרת הדיברות הן בגדר המלצה בלבד, וחלקים גדולים בינינו שמים וינקר ולא מסתכלים לאחור.
צפייה יומית במהדורות החדשות בטלוויזיה מצביעה על כאוס במרבית תחומי חיינו. גנבים, נוכלים ופושעים ממלאים את המסך במשך שעה ארוכה, והכל כאן בארץ האהובה שלנו, שגם כיום אינה עובדה מוחלטת. הביטחון של תושב ציריך בכך שמדינתו תתקיים עוד מאות בשנים שונה בתכלית מזה של רבים מאיתנו. מלחמת הקיום עדיין בעיצומה. בינינו, ומבלי שאף אחד שומע, אנחנו לא באמת עושים חשבון נפש בימים הנוראים וגם לא ביום הכיפורים עצמו. על פי ההתנהגות של רובנו, אנחנו לא עושים חשבון בין אדם לחברו וספק רב אם בין אדם למקום. נראה שאנחנו בעידן שבו החשבון היחידי שלנו הוא החשבון בבנק. הכסף והחומר הם חזות הכול.
אנחנו משתנים, ולא לטובה. מתחולל כאן שינוי שהופך לדפוס התנהגות של עם. כמי שיש לו פרספקטיבה של עשרות שנים בארץ הקטנה שלנו, על כל פצעיה, אני יכול להעיד שפעם היה הרבה יותר בטוח במרחב הציבורי ואדם לאדם היה חבר. ההורים שלנו היו בטוחים שהם מביאים ילדים לעולם טוב יותר מכפי שהם חוו. אנחנו כבר לא בטוחים שילדינו ונכדינו יחיו בארץ טובה יותר.
מדינה היא לא עוד אפליקציה קצרת מועד או ריאליטי רדוף רייטינג. מדינה ועם צריך לתחזק יום-יום ושעה-שעה, וכנראה שבעניין הזה אנחנו נרדמים בשמירה. איש איש לנפשו. אנחנו חוששים יותר במרחב הציבורי ובכבישים. הפשיעה והאלימות מכלים כל חלקה טובה ואנחנו עדיין נחשבים לעם מאושר. הלוואי ואני הוא הטועה וזקוק להחליף משקפיים כדי לראות מציאות אחרת.
מחבק את העם ואת אדמת הארץ.
