אקדים ואומר שאני לא חסיד גדול של נבואות זעם, אבל יש אבל. מה שקרה ביום הזיכרון בחלקות הצבאיות של בתי העלמין הוא בבחינת בושה וחרפה. לבן גביר ורגב וגילה גמליאל, למפגינים נגדם, לתקשורת ובעצם לכולנו.
למרות החשש שליווה אותי בימים שקדמו ליום הזיכרון, עליו כתבתי בעמוד זה בשבוע שעבר, הטקס בראשון לציון, שם קבור אבי שנהרג במלחמת יום הכיפורים, עבר בשקט. אולי זה קשור לכך שהשרה מאי גולן ויתרה על ההשתתפות, אולי זה בכלל בגלל שדווקא בני גנץ היה זה שנאם, ואולי זה בגלל שרבים מפוקדי המקום כלל לא זיהו את חברת הכנסת קטי שטרית מהליכוד שנכחה במקום ולא נאמה.
כך או כך, הטקס עצמו עבר בשלום, ואני אפילו התפעלתי מאווירת ה"ביחד" ששררה במקום. אותה תחושה התפוגגה די במהירות, כאשר כבר בדרך הביתה "חתכו" אותי נהגים רבים שלא בכבוד שלהם לעמוד בתור לפנייה ברמזור כמו כולם, אבל את תחושת הגועל האמיתית קיבלתי כאשר עברתי על הרשתות החברתיות וראיתי כל כך הרבה אנשים שתומכים בבן גביר. לא רק זה, מבחינתם דווקא הוא, הפירומן חובב היח"צ שעצם ישיבתו בכנסת היא ביזיון שלא היה כדוגמתו, הוא זה שנהג בממלכתיות באותו אירוע מביש.
על האופן בו רבים מדי מאיתנו אונסים את המציאות כדי שתתאים לאג'נדה שלהם כתבתי כבר רבות. מה שמדאיג בביזיון שהתחולל ברחבי הארץ ביום הזיכרון הוא הקלות בה אנו עוברים הלאה. במדינה מתוקנת כל זה לא היה קורה מלכתחילה. במדינה מתוקנת, בה לנבחרי הציבור יש טיפה של תחושת אחריות ציבורית, הם לא היו עושים דווקא ומגיעים למרות המחאה. ונכון, במדינה נורמלית גם אנשים היו מפנימים את חשיבות היום הקדוש ולא מנהלים מחאות בתוך בתי העלמין. אבל מה לנו ולמדינה מתוקנת?
התחלנו בזה שאני לא חובב גדול של נבואות זעם, אבל מה שקרה פה הוכיח שאין יותר דבר קדוש במדינה הזאת. אנחנו יכולים לדבר עד המילניום הבא על אחדות, אבל העובדות מראות שהמילה הזאת בכלל לא קיימת בלקסיקון הפרטי שלנו.
