16 שנים חלפו מהיום בו עלו חייה של שרית גולר ממודיעין על מסלול חדש לגמרי, כזה שהוביל דרך הטראומה והכאב לנקודה בה היא נמצאת כיום, כשהיא מטפלת במי שחוו טראומות.
את סיפורה הפתלתל של גולר נגולל בשורות הבאות, אבל נדמה כי המסר שלה מתמצה במשפט אחד פשוט, גם אם כלל לא פשוט לביצוע: "אפשר לטפל בטראומה ולחיות חיים איכותיים גם ביום שאחרי".
המטוס מתרסק, ואיתו גם החיים
חייה של גולר (50, אימא לשלושה) עלו על מסלול חדש בשנת 2006, לאחר שאחותה ובעלה נספו בתאונת מטוס קל בארצות הברית. באותם ימים גולר הייתה קצינה בקבע בחיל השלישות, אבל אותה תאונה שינתה את המסלול.
"הייתי מיועדת להתקדם בחיל בתחום משאבי אנוש", סיפרה השבוע למודיעין NEWS, "אבל מאותו הרגע נפלו השמיים. הייתי אז נשואה, אמא לשניים, הבת השלישית עדיין לא נולדה, וזאת נקודה שבה החיים נפסקים בנקודה אחת וממשיכים מציר אחר".
גולר המשיכה בשירותה הצבאי תוך כדי שהיא מנסה לעכל את האסון הנורא, ובמקביל פורצת מלחמת לבנון השנייה. "הייתי בתפקיד מאוד משמעותי, היה גיוס מסיבי, כל הצבא גוייס ונשאבתי לזה. המלחמה פרצה בדיוק כשסיימנו את השלושים על אחותי ונמשכה למעלה מחודש. כמעט ולא הייתי בבית עד שהסתיימה המלחמה. כשהסתיימה המלחמה התחלנו לחזור לשגרה ועברתי לתפקיד הבא כפי שסוכם מראש. התחלתי את התפקיד, אבל המצב הנפשי שלי לא היה במיטבו בגלל האסון. התחלתי בטיפול פסיכולוגי ולאט-לאט הבנתי ששקעתי בדיכאון ללא יכולת תפקוד גבוהה. נזקקתי לטיפול תרופתי, ואחרי זה לקח עוד כמה חודשים עד שהמצב התייצב. זה לקח בסביבות שנה עד שחזרתי לתפקוד מלא".
בנקודה הזאת, כאשר גם מפקדיה של גולר שמו לב כי היא לא מתפקדת כהלכה, מגיע הרעיון לעבור לשירות כקצינת נפגעים. "זה היה יום ראשון בחורף, יצאתי מהמשרד ונסעתי הביתה, וכשיצאתי מהאוטו אמרתי לעצמי 'אני צריכה לעבור תפקיד ולהיות קצינת נפגעים. אני בתפקיד הזה לא יכולה להישאר, להמשיך להתעסק בשטויות כשקורים כאלה דברים טרגיים בחיים'".
חמישה חודשים חולפים, ולאחר מסע שכנועים ומאמצים ארוך מצליחה גולר לשכנע את צה"ל להעביר אותה לתפקיד החדש. "מי שהיה הפסיכולוג שלי חשב שזה רעיון גרוע",היא מספרת, "הוא אמר שהוא לא בטוח שאני בנויה לזה עכשיו, אבל אמרתי לו שזה מה שאני רוצה. התחלתי את התפקיד שמאוד רציתי, ואחרי החלל הראשון, חודש וחצי אחרי שהתחלתי את התפקיד, זה הציף את הכל. זה היה טריגר מאוד רציני ושוב המצב הנפשי שלי לא היה להיט. חזרתי לטיפול אצל מישהו אחר. זה היה רצוף משברים, ההתחלה לא הייתה קלה בכלל. עוד חלל ועוד טיפול, וכל פעם מחדש זה הציף אותי".
"כל משפחה נכנסה ללב"
בסך הכל שימשה גולר כקצינת נפגעים במשך תשע שנים, בחטיבת שריון ובחטיבת גבעתי, בהן ליוותה לצערה לא מעט משפחות שהצטרפו למעגל השכול. "ליוויתי מקרוב את משפחת גולדין, שעד היום גופתו של הדר לא הוחזרה. סיימתי שם בנובמבר 2016 ואז בעצם פרשתי מהצבא. התפקיד היה מאוד לא קל, עמוס בהמון אירועים מבצעיים ששואבים אותך. אין רגע דל".
איך מסכמים את השנים האלו?
"אני הנציגה של הצבא מול המשפחה וזה כולל הכל – להביא להם את החפצים שנשארו, לפעמים את הנשק, לערוך להם סיור איפה שהוא נפל אם אפשר, להיות שותפה באירועי ההנצחה, לתאם להם את האזכרות השנתיות, ללוות אותם בגיוס ילדים נוספים לצבא, הכל. כל מה שקשור לצה"ל עובר דרכנו. הקשר הופך להיות מאוד קרוב ואישי. יחד עם זאת, היו המון רגעים של תסכול ועצב שלפעמים יצא עליי. צריך לדעת גם להכיל את התסכול שלהם ואת הכעס המאוד גדול, ועדיין להיות שם ולהבין שזה לא אישי. התפקיד הזה לימד אותי המון על עצמי, על החברה הישראלית, על משמעות החיים ומשמעות המוות, והאם יש חיים אחרי המוות".
יש מקרה שנחרט בך במיוחד?
"יש המון מקרים שנחרטו בי, אבל יש אחד שבאמת נכנס לי ללב. מדובר במשפחה מטירת הכרמל, שבנם הבכור נהרג בחברון. ההודעה למשפחה הייתה מאוד קשה. הייתה שם התפרצות של אלימות כלפי המודיעים, האימא איבדה את ההכרה ופינו אותה לבית חולים. אחרי שהיא התאוששה הם ביקשו שנבוא. נכנסנו אליהם בשתיים לפנות בוקר. הגענו בשתיים לפנות בוקר לדירה קטנטנה בטירת הכרמל, ויחד איתנו וההורים הגיעו גם בני דודים ואחים. הם התחילו לחקור אותנו מה היה, כשלנו עדיין לא היה ברור מה קרה בדיוק. זה היה אירוע מאוד דרמטי בתגובות ובהתנהלות. לאט-לאט נרקם קשר בינינו. זאת רק משפחה אחת, אבל כל משפחה נכנסת ללב".
כאמור, כיום גולר מלווה נפגעי טראומה בקליניקה שלה במודיעין, זאת לאחר שלמדה פסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. "אני חושבת שלהיות קצינת נפגעים זאת הייתה הדרך שהרגישה לי הכי נכונה להתמודד עם הדברים שלי. הייתי צריכה לעבור את זה מקרוב שוב ושוב כדי להתמודד עם הפצעים שלי. להיחשף כל פעם מחדש, ושוב פעם הפצע נפתח ושוב לטפל בו, ושוב לסגור אותו. זה היה מסע חיים".
איך נראה טיפול בטראומה?
"אני משתדלת שהטיפול יהיה קצר וממוקד. אלה לא טיפולים ארוכים שלא נגמרים. לפעמים אנשים ממשיכים הלאה ואז באירוע חיים מתעוררים דברים שלא חשבנו שהם עדיין רלוונטיים. זה העניין בטראומה, אם היא לא מעובדת בצורה טובה היא פשוט שוקעת בגוף וביום מן הימים היא תתעורר. אנשים שחוו אירועים מאוד משמעותיים ולא טיפלו בהם בזמן, יכולים לפתח תסמונת פוסט טראומטית. הרבה חיים עם זה עד שזה מתחיל להשפיע ולאמלל אותם. היום אני יודעת שאפשר לטפל בזה, אפשר להחזיר אנשים לתפקוד טוב יותר. שיוכלו לנהל מערכות יחסים טובות ותקינות, להיות הורים טובים".
איך עושים את זה?
"אירועים לא מעובדים הם אירועים לא פתורים, וחלק מהטיפול חייב לגעת בהם. זה סוג של שחזור. אנחנו ניגע באירוע ונחזור לזירת הפשע יותר מפעם אחת מזוויות שונות. תוך כדי אנחנו מתקדמים מול המטרות שהמטופל הציב לעצמו, עד שמרגישים את השיפור. המסר שלי הוא שאפשר לחיות לצד הטראומה. לא שוכחים ולא מעלימים, אבל לומדים לחיות לצד זה. חשוב לדעת שיש תקווה. אנשים חושבים שהם מקולקלים ולא ברי תיקון, אבל זה לא נכון. אפשר לתקן. לא כדאי לתת לטראומה לנהל את החיים שלנו".
