אין מצב שאנחנו נסכים להתרגל למציאות חיינו. לא יקרה! זה לא נורמלי להתעורר כמעט מדי בוקר ל"הותר לפרסום", וללכת לישון עם הקפצה מהמיטה בגלל טילים מתימן. זה לא נורמלי ואנחנו לא מוכנים להמשיך לחיות כך. נקודה.
אסור שמציאות זו תהיה גזירת גורל, כאילו כך חיים מיליארדים בעולם. המיליארדים מתעוררים מדי בוקר ליום חדש שבו השמש זורחת והם ויקיריהם יוצאים ליומם ונפגשים בערב לארוחת ערב משפחתית, כפי שצריך להיות וכמו שחיים נורמליים נראים.
אנחנו בסרט רע כבר מספר שנים ואסור לאפשר לזה להימשך. לא יתכן שנחיה תוך דאגה מתמדת לבעלים שלנו, לילדים ולנכדים, עם השאלה החרדתית על בסיס שעתי האם כולם בסדר?
משהו לא טוב קורה לנו והוא נמשך יותר מדי זמן. שכחנו מה זה לחיות חיים שפויים שבהם אפשר להתעורר עם פיהוק ארוך נוכח "השעמום" המצפה לנו לאורך היום, ללא חדשות רעות של רצח יומי ברחובות ומשטרה בפשיטת רגל קולוסאלית, מציאות צבאית קשה שבה נהרגים ונפצעים על בסיס יומי מיטב בנינו ובנותינו, החטופים במנהרות, יוקר מחיה מטורף, חוסר משילות מוחלט, בדידות מזהרת בזירה הבינלאומית והתבהמות של המרחב הציבורי.
דומה שמעולם לא היה כאן כל כך רע, כל כך לא שפוי. לי אין ספק שאנחנו בטראומה קולקטיבית וזקוקים להחלמה ובדחיפות. אומרים שמתרגלים לכל מציאות, אבל אנחנו מסרבים לנרמל את הלא נורמלי. אנחנו כבר הרבה מאוד זמן באזור האדום של הסקלה, שכמו במכונית שלנו עלינו לעצור את הרכב ולבדוק מה התקלה.
כולנו ב"הולד", מחכים שהענן השחור שמעלינו יחלוף עם הרוח, אבל שום דבר טוב לא קורה והענן רובץ מעלינו ואינו זז, ולעתים אף נדמה שהוא מתקדר ונעשה שחור יותר.
ואנחנו העם מביטים למעלה בתקווה לחפש מישהו שיודע מה הוא עושה ויראה לנו את הדרך, את הכיוון שאליו אנו צריכים לצעוד כדי להיחלץ מהמצב הבלתי אפשרי הזה. אבל גם למעלה יש ריק ואובדן דרך, וכל מה שנותר זה להביט יותר למעלה, שם נמצא האל הרחום והחנון שהוא תקוותנו האחרונה.
