ביום שלישי, ה-25 בנובמבר, יצוין היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. מחקרים מצביעים על כך שאלימות במשפחה היא תופעה נפוצה, לעיתים מושרשת בערכים ובעמדות חברתיות. היא חוצה מעמדות, מגזרים ועדות. התופעה קיימת בקרב נשים מכל שכבות הגיל והמצב הסוציו-אקונומי.
בישראל חיות, לפי הערכות, כמאתיים אלף נשים שחוו אלימות כלשהי מצד בני זוגן. המקרים הקיצוניים מסתיימים ברצח. 19 מקרים כאלה אירעו בשנת 2012.
קשה לדבר על סטטיסטיקה כשמדובר בחיי אדם. בעולם ומלואו. מה גם שהמספרים המדווחים רחוקים מלהיות המציאות. רק עשרה אחוזים מכלל הנשים מתלוננות למשטרה. דיווחים נוספים מגיעים גם מלשכות הרווחה בעירייה, רופאי משפחה וגורמים אחרים שבמגע עם אותן נשים. אך גם נתונים אלה מציגים מציאות חלקית. לדוגמה: יש נשים שמוכרות למחלקות הרווחה. מציעים להן לפנות לעזרה וטיפול במרכזי מניעת אלימות או בדרכים אחרות, אך הן מסרבות. אם בגלל פחד ואם בגלל סיבות אחרות.
אז איך נאבקים בתופעה אם היא לרוב נשארת בין דלתיים סגורות? אחד הכלים המרכזיים למאבק הוא מודעות והעלאתה. נשים שנופלות קורבן לאלימות נמצאות בתוך מעגל אלימות ורואות בו מציאות נורמלית. רק כשפוקחים את עיניהן, או שהן פוקחות אותן בעצמן, יש באפשרותן להבין את הדפוס ההרסני בו הן נמצאות. רק אז הן יכולות לנסות לפרוץ את המעגל.
גם הגברים חבוטים
בשנת 2004 נפתח במודיעין "המרכז לשלום המשפחה ומניעת אלימות", בחסות האגף לשירותים חברתיים. בעשר שנות פעילותו סייע המרכז למאות משפחות. כיום נעזרות בו כשבעים.
מרבית האנשים מגיעים למרכז על ידי הפנייה של האגף עצמו. חלק מופנים על ידי משטרת מודיעין, שירותי מבחן, טיפות חלב וקופות חולים ומערכת החינוך. מיעוט קטן מגיע באופן עצמאי. "חשוב לנו מאד שאנשים יידעו שיש להם אפשרות להגיע אלינו באופן עצמאי", מדגישה טלי גולדנברג, מנהלת המרכז מאז הקמתו. "אנחנו יודעים שיש משפחות רבות שסובלות מאלימות שאינן פונות לעזרה".
במרכז מטפלים גם בנשים שחווה אלימות וגם בגברים שנקטו באלימות. גולדנברג מדגישה את השינוי בטרמינולוגיה: לא עוד "אישה מוכה" אלא "קורבן" ולא עוד "גבר מכה" אלא "תוקפן". גולדנברג: "השינוי בניסוח נעשה כדי לחזק את הצדדים המעורבים ולא לצבוע אותם בצבע אחד של אלימות. יש בהם גם חלקים אחרים".
השלב הראשוני והקריטי בטיפול במרכז הוא יצירת קשר ואמון בין המטפל למטופל. מספרות קרן לוי-טוטיאן ודניאלה ארזי אוסקר, עובדות סוציאליות במרכז המטפלות במשפחות: "התהליך שהם עוברים פה לא פשוט. הם מגיעים אלינו חבוטים. גם הגבר אחרי שנלקח על ידי המשטרה מרגיש מאוים על ידי 'המערכת' ולעיתים רואה במרכז לשלום הבית ומניעת אלימות כחלק ממנה, גורם אכיפה. אנחנו מסבירים להם שאנחנו מרכז טיפולי. אנחנו לא לטובת האישה ונגד הגבר. המטרה שלנו להצמיח. לעבוד על המקור, ששניהם יבינו את הדפוס שהביא אותם למציאות שהם חיו בה ולעשות תהליך של שינוי. לצאת מהמעגל".
לא בכדי קוראים למקום "המרכז לשלום המשפחה". המטרה בטיפול אינה בהכרח לפרק את הנישואים ובכל מקרה הבחירה היא בידי בני הזוג ולא מכוונים אותם לכך. המטרה היא שהאלימות תיפסק והחיים שלהם יהפכו טובים יותר יחד או לחוד. "יש כאלה שמפחדים להגיע אלינו כי מבחינתם זה אומר לפרק את החבילה. יש לומר שהרוב לא מפרקים את הזוגיות", מחדדת לוי-טוטיאן.
מי שמגיע למרכז עובר טיפולים פרטניים. יש שעוברים טיפולי זוגות ויש גם טיפול בקבוצה.
למה בכוח?
לדברי גולדנברג, יש חשיבות גדולה במקרי אלימות בטיפול קבוצתי לעומת טיפול פסיכולוגי שמתמקד במערכת התוך אישית. כשיש אלימות במשפחה העבודה היא על יחסים בינאישיים, בקבוצה לומדים להקשיב ולהכיל ולתת מקום לאחר. בקבוצה יש "מראות" (השתקפויות) על ידי אחרים שנותנים זרקורים ועוד דעות שלא מגיעים בהכרח מהמנחה או המטפל שאומר מה לא בסדר.
יש פרופיל "מודיעיני" למי שמגיע למרכז?
"מודיעין היא עיר חזקה. האנשים שמגיעים אלינו הם אנשים משכילים, עם תארים. חלקם במצב סוציו אקונומי בינוני-גבוה. אבל אין לזה משמעות במקום הזה. מאפיין נוסף של האוכלוסייה כאן היא סוג האלימות. האלימות הפיזית היא לא החלק הארי בקרב המטופלים. היא קיימת, אבל יש בעיר המון סוגי אלימות אחרים: אלימות מילולית, אלימות מינית, אלימות פסיכולוגית, אלימות רגשית, אלימות כלכלית, בידוד חברתי, איומים ומעקב והטרדה. רוב הקורבנות הן נשים. מעט מאד גברים".
מה הסיבות העיקריות לפרוץ אלימות באיזור כזה?
"חלק גדול ממי שמגיע למודיעין עושה קפיצת מדרגה כלכלית. מצד אחד קונים דירה גדולה יותר מצד שני זה מביא למתח. הגבר שלפעמים בא מבית בו הייתה נהוגה אלימות לא נהג כך בעבר, אבל המתח הציף את הדברים השליליים. הוא לא רצה שזה יגיע לידי כך. זה מאפיין נוסף של האוכלוסייה בעיר".
"יש לך אותי. וזהו"
עדינה (שם בדוי) הייתה נשואה למעלה מעשרים שנה. במרביתן היא וילדיה חוו מאב המשפחה אלימות מילולית על בסיס יומי. עדינה סבלה במשך שנים גם מאלימות כלכלית, איומים ואלימות חברתית ורגשית שהתבטאה בבידוד, השתקתה ומניעת ביטוייה העצמי. כלפי אחד הילדים הוא השתמש גם באלימות פיזית. לפני שנה היא החליטה סוף סוף לשים קץ לסבל הבלתי נגמר, פתחה בהליך גירושים, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה – שם האב קיבל צו הרחקה. היא מטופלת במרכז לשלום המשפחה ומניעת אלימות במשפחה במודיעין וכל ילדיה מטופלים על ידי מטפלים רגשיים.
כשרק הכירו היא ראתה בו את "האביר על הסוס הלבן". היא הגיעה מבית במצב סוציו-אקונומי נמוך מאד. אביה היה מאד מגונן ואסר עליה בצעירותה לצאת הרבה מהבית ולהנות משנות התבגרותה. כשפגשה את אריק (שם בדוי) הוא הרעיף עליה מתנות, נתן לה כספים, רכש עבורם בית והבטיח לה שאיתו יהיו לה חיים אחרים ממה שהכירה. הוא לא יאסור אותה בבית כפי שאביה נהג לעשות והוא הבטיח לה חיי שפע כלכלי.
השינוי המשמעותי החל עם הולדת הילד הראשון. באותה תקופה עדינה עבדה ובעלה הפציר ולחץ עליה לעזוב את העבודה בטענות: "את לא צריכה לעבוד. אני אפרנס אותך. אנחנו נסתדר. אמא טובה נשארת בבית עם הילדים. היא לא יוצאת החוצה. את צריכה כסף – אני אביא לך…". הלחץ בא גם מצד המשפחה שלו שצידדה בו ובדעותיו לגבי הישארותה בבית. אריק ומשפחתו "ניצחו" והוחלט כי עדינה תעזוב את העבודה ותישאר בבית לגדל את הילדים. "נדרשתי על ידי בעלי להישאר בבית ולטפל בילדים", היא מספרת. "הייתי מגדירה זאת אפילו יותר כציווי".
הוא היה עוזר עם הילדים?
"מה פתאום. אני קמה לילדים. אני מחתלת אותם, מאכילה אותם. אני מנקה את הבית ואחראית על כל מה שקשור לניקיון הבית. באחד ההריונות הייתי בחודש תשיעי ולא יכולתי להתקרב למטבח, הייתי מקיאה. ביקשתי מהילדים שישטפו כלים. כשהוא הגיע הביתה הוא שאל מה עם הכלים והסברתי לו שביקשתי מהילדים והם לא שטפו. הוא התחיל לשטוף בליווי קללות. 'חתיכת בת זונה. את מנצלת את זה שאת בהיריון'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא שטף כלים וזה היה בליווי קללות".
הוא דרש ממך להיות האחראית היחידה על הילדים?
"הוא לא היה צריך להגיד לי. הוא כל הזמן היה חוזר ואומר 'אני הגבר בבית. אני עובד מאד קשה'. הוא היה עושה לי מבחנים. הוא הראה לי יום אחד מגבת על הרצפה ואמר שהוא עשה לי מבחן, הוא השאיר אותה על הרצפה ובדק כמה זמן ייקח לי להרים אותה. שאלתי אותו 'למה לא הרמת בעצמך?' הוא ענה 'אני עובד קשה. אני צריך להרים מגבת מהרצפה? והיו פעמים נוספות שהוא בדק אותי: הוא היה מוציא כוס מהארון ואם היא לא הייתה נקייה דיה הוא היה מנפץ אותה על הרצפה. הייתה פעם אחרת שהוא התעצבן והוא גלגל ארון נעליים במדרגות הבית".
היו לו ציוויים אחרים?
"אסור היה לי לשמוע מוזיקה לועזית , לקרוא ספרים, אסור היה לי לישון צהריים אם יש כלים בכיור או כביסה או הבית לא מסודר. הוא היה מחליט מתי אני צריכה ללכת לישון. אם הייתי צופה בערב בסדרה והוא היה רוצה שנלך לישון יחד הוא היה ניגש לטלוויזיה וסוגר אותה כשאני צופה עדיין. 'את הולכת עכשיו לישון', הוא היה אומר, והייתי צריכה ללכת לישון. אם הייתי מנסה לדבר איתו הוא היה מסביר שצריכה לקום מחר מוקדם בבוקר ולטפל בילדים ואני לא יכולה לראות עד שעה מאוחרת טלוויזיה. מצד שני לפני מספר שנים הוא החליט להביא כבלים הביתה ואמר שהוא עושה את זה כדי לפנק אותי. אבל זה היה במטרה שאראה טלוויזיה בחדר שינה ולא אשאר בסלון".
וכשלא היית נשמעת לאיסורים שלו?
"אלימות מילולית. זה היה שגרתי עבורי בחיי היום יום, לא חשבתי שזה חריג. הוא היה אומר 'את לא מבינה שום דב., את מפגרת, סתומה, מה את יודעת מהחיים שלך, את לא נקייה, את לא יודעת להיות אמא".
לצד האלימות המילולית התחילה להתפתח גם "אלימות כלכלית". עדינה: "כל השנים הייתה לי דעה משלי, אבל פחדתי להביע אותה כי זה היה מתבטא באלימות כלכלית".
כלומר?
"הכל היה בידיים שלו ובשליטתו. אם הייתי מביעה דעה או מונעת ממנו חיי אישות, העונש שלי היה למשל שבוע וחצי בלי שאקבל כסף. עד שהוא היה הופך לנחמד כדי לקבל מה שהוא רוצה. הגעתי למצב שלא יכולתי לקנות לעצמי דברים בסיסיים כאישה".
מה עזר לך להתגבר?
"לא היה דבר כזה. הוא לא רצה שיהיו לי חברות. הוא היה אומר 'את לא צריכה אף אחד. יש לך אותי. את לא צריכה חברות לדבר איתן, יש לך אותי כדי לדבר'. בדרך קבע הוא היה נכנס בטריקת דלת והשאלה הראשונה היתה איפה אני ומה אני עושה. הייתי מפחדת ממנו ולעיתים הייתי בורחת ממנו אל השכנים. הוא היה רודף אחרי. היתה פעם אחת שהוא הגיע לבית השכנה אחרי שעשה חיפוש מסיבי בביתה וצעק עליה שהיא לא צריכה להקשיב לי ושאני משקרת. הוא דיבר גם עם הבעלים של שכנות וביקש שלא יכניסו אותי, 'כי אקלקל את הנשים שלהן ואחמם את האווירה'. השכנות יכלו להכיל אותי, אבל הבעלים לחצו וזה הגיע למריבות ביניהם ולכן על דעת עצמי העדפתי שלא להיכנס אליהן".
למה לא נלחמת?
"בשנים הראשונות חשבתי שככה זה צריך להיות ולא שיתפתי. לא נפתחתי בקלות לאנשים, רק אחר כך חיפשתי נשים שיוכלו להכיל את מה שעברתי. הוא לא רצה שאתחבר כדי שלא אראה שאצלן זה שונה. הוא שם אותי בכלא חברתי ורצה לדעת כל הזמן איפה אני ומה אני עושה".
"שתקתי, פחדתי"
עדינה מספרת על מסכת ייסורים שנמשכה שנים רבות, מבלי לראות אור בקצה המנהרה. "במריבות הגדולות הוא היה כותב הסכם גירושין ומבקש ממני לחתום. היינו הולכים לרבנות ושם הוא היה מלכלך עליי ואני הייתי יושבת בשקט, כמו קורבן שמובל לשחיטה. אחרי שהיה מגיע המכתב הראשון שזימן אותנו לדיון הוא היה מבטל את ההליך. הוא היה אומר לי 'אני יכול בלעדיך ואת לא יכולה בלעדי. אני השולט בכל. אין לך דעה בכלום. את לא יכולה להתחיל תהליך בלעדיי ולעמוד כלכלית בלעדי. אין לך כלום'".
והאמנת בזה?
"הדבר העיקרי שהחזיק אותי איתו היה הפחד הכלכלי, שלא אוכל להתמודד עם גידול הילדים כלכלית. בנוסף, המשפחה ונשים שבחרו להישאר עם הבעלים שלהם למרות שסבלו עשו לי שטיפות מוח שזה יפגע בילדים אם הם יגדלו בלי אבא".
מה היחס שלו כלפי הילדים?
"היו פעמים שאחד הילדים ספג ממנו מכות. זה לא קרה הרבה הוא ידע לשמור על פרופיל נמוך. עד שהילד היה מבוגר דיו לאיים להחזיר לו. ואז הוא הפסיק. עם כל הילדים הוא היה משתמש באלימות מילולית וממעיט מערכם. הוא היה קורא להם 'חתיכת מפגר, חרא, מטומטם, מה אתה מבין מהחיים שלך'. זה היה בשגרת הפה שלו. גם זה שהוא היה מעניש אותי פגע בילדים. אני זוכרת באחד החורפים, שעת צהריים, גשם זלעפות, הוא היה בבית ולא רצה להביא את הילדים. הוא אמר 'את רוצה להיות עצמאית – לכי תביאי את הילדים לבד'. הם נרטבו עד לשד עצמותיהם. הוא לא ראה בעיניים בשיטת הענישה שלו. בשלושת חודשי צו ההרחקה שלו הוא לא לקח את הילדים לישון איתו בשבת אצל חמותי ולו פעם אחת. רק בשבת האחרונה, והכל רק כדי שחס וחלילה לא תהיה לי שבת שאוכל לנוח ולישון כמו שצריך. כל הילדים שלי חסרי ביטחון ועוברים טיפולים רגשיים או טיפולים כאלה או אחרים".
היו מעירים לך מבחוץ לגבי היחס שלו כלפיך?
"לא היינו נפגשים הרבה עם אנשים, מי שהיה מגיע אלינו זה היה מהמשפחה שלו. אבל לפעמים זרים היו מעירים לנו. היה מקרה שגיסתי ביקרה והייתי עייפה. רציתי לישון אז הלכתי לנמנם והיא השגיחה על הילדים. ברגע שהוא הגיע ותמיד זה היה בטריקת דלת שאל כתמיד איפה אני. מיד קפצתי ואמרתי אני פה. היא שאלה אותי אם אני מפחדת ממנו ואמרתי כן. היא אמרה שאני לא צריכה לפחד ממנו ושהוא לא שייח בדואי אבל לא עשתה יותר מזה. היא לא רצתה להתערב".
היית מנסה להתנגד לו?
"במשך שנים רבות. ידעתי מראש מה תהיה דעתו ותגובתו ולרוב שתקתי. פחדתי ממנו. בעשר השנים האחרונות דשדשתי והייתי מדי פעם עומדת על מה שאני רוצה ומביעה את דעתי. לפני מספר שנים בודדות החלטתי להיות עצמאית יותר ויצאתי לעבוד".
איך הצלחת בכל זאת לעמוד על שלך?
"בפעם הראשונה במערכת יחסים שלנו לא ויתרתי. הוא היה ממשיך להעיר לי ותקף אותי שבגלל שאני עובדת קשה הבית מוזנח, אבל לא ויתרתי. הצבתי לעצמי מטרות ואליהן חתרתי. העבודה הייתה האמצעי. מטרות כמו להוציא רשיון, לרכוש רכב, לקנות בגדים דברים אחרים שאני צריכה".
התחלתי לצאת מהבור
זה היה תחילתו של תהליך ההתחזקות. תחילה היא עשתה זאת בכוחות עצמה. היא המשיכה בהליך הגירושים לפני כשנה ופתחה תיק בבית דין לענייני משפחה. כבר למעלה מחצי שנה שהיא מבינה, מתקדמת, צומחת ומתחזקת בזכות הטיפול והתמיכה שהיא מקבלת במרכז לשלום המשפחה ולמניעת אלימות שבמודיעין.
"כשהתחלתי להיות עצמאית יותר התחלתי להאמין יותר שאוכל להסתדר כלכלית ואמרתי לעצמי שגם אם נחיה במיעוט זה עדיף על המצב בו אנו חיים עכשיו. גם ככה חייתי במיעוט, אז עוד קצת מיעוט. זה עדיף מאשר לחיות בכלא עם סוהר שמנסה לשלוט גם על המחשבות שלי. הרגשתי שאני כמו רכוש כמו הספה או הבית והרכוש הזה צריך ללכת לפי הטונים שלו".
מה גרם לך אחרי כל כך הרבה שנים לקום ולעשות את הצעד?
"הרגשתי שאני נמחקת. שהאישיות שלי נמחקת. לא זיהיתי את עצמי ולא יכולתי לשאת זאת יותר. הרצון לחיות ולחיות נורמלי גרם לי לעשות את הצעד הזה. הקש ששבר את גב הגמל היה בשנה שעברה. הוא צרח על הילדים, כל השכנים שמעו והילדים עמדו מולו קפואים, ראיתי את הפחד שלהם. הוא האשים אותי, אמר שאני הורסת את הילדים, לא יודעת לחנך אותם ובגלל זה הם מתנהגים ככה ומאז לא ראיתי יותר בעיניים. הבנתי שאי אפשר להמשיך לחיות בצורה כזו וללכת על קליפות ביצים. הבית התנהל לפי מצב הרוח שלו ואי אפשר לדעת איך הוא יחזור באותו יום".
איך עזרו לך במרכז?
"הבנתי בעזרת הטיפול שנקברתי חיה תחת אלימות. הפכתי למודעת. חשבתי שהאופן שהוא דיבר אלי זה נורמלי, שם הבנתי שזו אלימות מילולית. הבנתי שאם הוא לא נותן לי כספים ומאיים עלי שלא אקבל שקל כי אני רוצה להיות עצמאית זו אלימות כלכלית ושלא נותנים לי להתחבר ולבודד אותי ולא לתת לי אפשרות להתבטא זו אלימות חברתית.
"בזכות הטיפול נפקחו לי עוד יותר העיניים. האלימות המילולית שחוויתי לא נחשבה חריגה בעיני. לא ידעתי שזה נחשב לאלימות. גם לא כשהוא אמר לי 'יש הרבה דרכים להוציא אותך מהבית. רק תבחרי אם בארון קבורה או באמבולנס. אפילו לא חשתי מאוימת. לא חשבתי סכנה על חיי. אמרתי לעצמי שהוא רק מדבר. הייתי רגילה לזה. בשבוע שלאחר מכן, כשהגעתי לעובדת הסוציאלית לשיחה, היא הסבירה לי שלא רק שמדובר באלימות מילולית אלא ממש באיום על חיי. היא יעצה לי לפנות למשטרה וזו הייתה הפעם הראשונה שהרחיקו אותו מהבית. הבנתי שכל אלה מחקו את האני העצמי שלי. עזרו לי במרכז גם להבין שיש לי זכויות ואני יכולה להשתמש בהן. אם לא הייתי מגיעה לפה לא הייתי מודעת לאני העצמי שלי ולא הייתי מתחזקת כמו שאני היום. היום אני מביעה את עצמי, יש לי רגשות ואני יכולה להביע אותן. כשרק הגעתי לפה לא יכולתי להישיר למטפלת מבט. לא היה לי את הבטחון להסתכל לאנשים בעיניים".
איפה את מרגישה שאת נמצאת היום?
"התחלתי על האדמה, הגעתי בהדרגתיות לתחתית הבור ואז התחלתי תהליך של טיפוס מעלה. והיום אני בישורת האחרונה וכף היד שלי נוגעת בעברה השני של האדמה מחוץ לבור".
בתמונה: מפעילות המרכז במודיעין. (צילום: איילת לוין)
