עם יד על הלב, השנה שחלפה לא הייתה שנה טובה למדינה ולעם. על כך נאמר "תכלה שנה וקללותיה…". כמו שזה נראה עכשיו, ייתכן שעוד נתגעגע לשנה שחלפה, כי אני לא מאמין שיום אחרי ראש השנה הבא עלינו יהיה טוב יותר. העננים מתקדרים מעלינו בכל תחומי החיים שלנו, אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את הקשיים. אין לי ספק בכך, אבל גם אין לי ספק שהמחירים יהיו גבוהים. גבוהים מאוד.

אני לא מאמין שאדם אחד בעם היקר שלנו דמיין לעצמו ערב ראש השנה שעברה שכעבור שנה נהיה במצב שבו אנחנו נמצאים עם קיטוב, חילוקי דעות ורוע שלא ידענו כמותו. מה קרה לערבות ההדדית שכל כך אפיינה אותנו? להיכן נעלם ה"אור לגויים"? מי דמיין לעצמו שטייסים לא ירצו לעלות לקוק פיט בגלל מלחמה פנימית, ולא כיוון שהאויב על הגדרות?

ערב ראש השנה הזה הוא עצוב, מטריד ובעיקר מדאיג, בעיקר בשל העובדה שהוא חל 50 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים הזכורה לרעה, שבה היה חשש אמיתי לחורבן הבית השלישי בגלל חטא ההיבריס של מנהיגי המדינה וראשי הצבא.

יש לנו מדינה שיש לה כמעט כל התנאים להיות פנינה אמיתית, וכזו שכיף לחיות בה ולגדל בה את ילדינו ונכדינו. וכמו משום מקום יריב לוין, שמחה רוטמן ועוד מתי מעט שניתן למנות על אצבעות יד אחת השליכו את רוב העם לקלחת המדירה שינה מעיניו, מרוקנת את כיסיו וגורמת לרעים שבאויבנו לצחצח חרבות, כיוון שלדעתם "היהודים בחולשתם" וזו הזדמנות פז מבחינתם להשליך אותנו לים.

אני מאמין בנצח ישראל ובחוסנו של העם, ומשוכנע שביום פקודה כולנו נתייצב שוב כאיש אחד, כי זה המקום היחידי על פני האדמה שבו יש לנו תקווה ועתיד. כי העולם הוכיח פעם אחר פעם שהוא לא אוהב את עם הנצח, וכי יש לו אפס מוטיבציה להגן עליו.

יש לי את פתרון הקסם לא להיכנס לאירוע אלא איך יוצאים מהאירוע. וכרגיל, הכל נמצא במקורות. פסוק אחד שיננו חז"לנו כדי לעבור את החיים האלה בשלום: "ואהבת לרעך כמוך…". דווקא בימים אלה, שבהם הקרע והקיטוב כל כך קיצוניים, חזרה לציווי הזה יכולה להחזיר למקומותינו את השפיות והנורמליות.

אכן אחים אנחנו וישראל ערבים זה לזה. גורל אחד שם אותנו כאן, ועלינו להודות על כל מטר מרובע שאנחנו חיים עליו בארץ היקרה והאהובה שלנו. תנו יד לשלום ולאהבה, ואל תניחו לנופלים שמתהפכים בקברם אל מול המתרחש.

ואף על פי כן ולמרות הכל, שנה טובה, בריאות ואהבה על כולנו. אמן.