שלוש שנים חלפו מאז שנכווה קשות במהלך ניסיון למנוע פגיעה בפעוטה, ואת הקשיים הרבים שחווה מאז תרגם אייל כהן ממושב מבוא חורון להרצאה משלו.

חייו של כהן, טכנאי מכשירי חשמל בן 44 מהמושב הסמוך למודיעין, השתנו בשמחת תורה לפני כשלוש שנים. השבוע סיפר למודיעין NEWS: "קבעתי עם הבן שלי שאבוא לקחת אותו מבית כנסת אחר וקבענו להיפגש. הגעתי לפני ההקפות ולא מצאתי אותו, אז החלטתי לחזור בחזרה. בדרך עברתי ליד אולם שמחות ובדיוק הכינו שם קידוש. הצצתי לרגע לראות מה קורה, וקראו לי 'בוא מהר'. נכנסתי פנימה וראיתי את הצ'יפסר עולה באש. חיפשתי אמצעי כיבוי ולא היה בנמצא. באותם ימים הייתי מתנדב בכיבוי בכיתת כוננות של היישוב. אמרתי טוב, ננסה לעזור. הוצאתי את הצ'יפסר מהחשמל וחיכינו שזה יירגע, אבל השמן לא נרגע".

מחשש כי ילדים שהיו בסביבה החליט כהן להוציא את המכשיר עם השמן הבוער מחוץ למבנה, ושם העניין מתחיל להסתבך. "והיה שלב שהיינו צריכים להרים אותו בגלל מדרגה. הרמנו אותו והתחלנו ללכת. אני הולך קדימה ומי שאיתי הולך ברוורס ומסתכל אחורה. כשיצאנו החוצה השמן קיבל חמצן ותוך שניות התחיל לבעור שוב בצורה חזקה. הייתה להבת אש גדולה. באותו הרגע, בנס גלוי, ראיתי ילדה קטנה בת שנתיים יושבת מולנו. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות, אבל בזכות זה שראיתי אותה הצלחתי להסיט את השמן לצד ימין ולא לכיוון שלה, ולהרחיק את השמן ממנה. זה מה שהציל אותה".

כהן אמנם הצליח להסיט את המכשיר הבוער מכיוון, אבל התוצאות היו קשות. "כל השמן הרותח נשפך על היד שלי. ברחתי עם הצ'יפסר לחדר צדדי כדי להציל את הילדה, וכשנכנסתי הסתכלתי על היד שלי וראיתי שכל העור נחרך ונתלש מהמקום. זה היה מראה לא נעים. השמן נשפך עליי בעיקר על יד ימין וגם על הרגל. כל הזמן הזה שאלתי מה שלום הילדה, רציתי לדעת שהיא בסדר. הייתי בסטרס ותפקדתי על אוטומט. כולם הקיפו אותי והייתה המולה גדולה. חובשים של היישוב טיפלו בי ומשם לקחו אותי באמבולנס. פרמדיק נתן לי מורפיום. ביקשתי שיודיעו לאשתי שלא תדאג. העבירו אותי לתל השומר ואושפזתי לשלושה שבועות בגלל כוויה ביד ימין בעיקר, וגם ביד שמאל, ברגל וקצת בראש".

לא סתם זה קרה

במהלך האשפוז בבית החולים מתחיל כהן לעכל את מה שקרה לו. "כשהגעתי לבית החולים הראש שלי היה במחשבה שלא סתם נכוויתי, אלא הצלתי חיים", הוא מספר, "זה מה שנתן לי את הכוחות להיות עם שמחת חיים למרות הפציעה. גם ככה יש לי שמחת חיים, וכשזה מגיע למקומות כאלה כמו אשפוז זה עוד יותר חשוב להיות במצב נפשי טוב. זה מה שהוביל אותי כל מהלך האשפוז. מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם עם הומור שיודע להצחיק ולשמח.  במהלך האשפוז הייתי צוחק הרבה עם האחיות והאחים.  התמיכה של המשפחה והחברים מסביב הייתה מאוד חשובה. היו רגעים מאוד קשים לפני טיפול או אחרי טיפול, אבל בסך הכל זה עבר טוב.  חשוב לי להגיד לאנשים לא להשאיר את החולים מאחור, תמיד צריך עזרה. מספיק שאתה שואל  את החולה מה שלומו, וזה כבר מראה לו שהוא לא נמצא לבד".

כתוצאה מהפציעה כהן נותר עם צלקות בידיים. "התפקוד היומיומי שלי לא נפגע", הוא מספר, "עשו לי פיזיותרפיה ולא נתתי לכוויות לפגוע בי. בבית החולים עבדו איתי יפה מאוד. זאת מחלקה מספר אחת. באים אליהם מכל העולם ללמוד. בהתחלה נרתעתי מאור שמש בכדי לשמור על המקום והייתי הולך עם חבישת לחץ, אבל הורדתי  אותה אחרי שנה. היום אני חושף את המקום. אני לא מתבייש בכוויות ואפילו הולך איתן בגאווה".

שלושה ימים אחרי האירוע מגיעה לביקור משפחתה של הילדה אותה הציל. "הם אמרו לי שלקח להם זמן להבין את הנס שקרה להם עם הילדה", הוא מספר, "ושבזכותי  לא קרה לה כלום. מאוד התרגשנו ובכינו גם. במהלך האשפוז היתה לי פסיכולוגית, היא אמרה לי שזה בסדר ושאני יכול לבכות. אחרי שחזרתי הביתה היה לי קשה בלילות. היו לי סיוטים וחלומות על אש. שומעים הרבה על זה מהלומי קרב. זה דומה קצת".

איזה תובנות יש לך מהאירוע?

"מאוד חשוב לי להדגיש, בעיקר לבני נוער, שאם אתם רואים שאתם יכולים להציל מישהו מכל דבר, לאו דווקא מאש או ממשהו מוחשי לעין, למשל חבר שהוא עצוב, תשאלו אותו לשלומו. יכול להיות שהוא עבר משהו. זה קורה הרבה בשנים האחרונות, שיש חרם על ילדים, ודברים כאלה יכולים להציל אנשים. זכיתי להציל חיים מכוח הנסיבות, כי באמת הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. הייתי שליח להגיע לשם, לא סתם הגעתי לשם. הכל מכוון מלמעלה  על ידי הקדוש ברוך הוא".

כאמור, את סיפור הנס הקטן שלו הפך לאחרונה כהן להרצאה, אותה הוא מעביר גם לילדים ובני נוער. "המסר שאני מנסה להעביר בהרצאות", הוא אומר, "הוא תמיד לראות את הצד השני שזקוק לעזרה. לשים לב תמיד למה שקורה לאחרים. אני קורא לזה נס פח השמן שלי. זה סוג של נס גלוי, הנס שילדה קטנה נשארה ללא פגע. במהלך האשפוז הבן שלי אמר לי ש'כאשר הילדה תגדל היא תבין מה היה והיא תגיד לך תודה רבה'. אני רוצה להודות למשפחה, לחברים, לצוות העובדים ולכל מי שהיה איתי באותה תקופה".