40 שנים חלפו מאז יצאה פנינה אגניהו, אז בת 3, יחד עם אימה ואחותה למסע רגלי בן 400 קילומטרים מאתיופיה לסודן, בדרכן לארץ ישראל המובטחת, ומאז היא הספיקה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולרשום שורת הישגים מרשימים במיוחד.
ועם זאת, היא מספרת, עדיין ישנם מקומות אליהם היא מגיעה ונתקלת בהרמת גבה. "זה לא משנה כמה ישראלית אהיה, מה שרואים ברושם הראשוני זה את הצבע שלי. אותי זה מאוד מאתגר, הייתי רוצה לנער את המערכת שבאוטומט רואים אותך וחושבים שאת או עולה חדשה או סטראוטיפ אחר. בנרטיב הישראלי תמיד יש הנחות מוקדמות של מה אדם שחור מסוגל", סיפרה השבוע אגניהו, תושבת מודיעין העומדת כיום בראש "ביחד" בסוכנות היהודית, מערך שותפויות בינלאומי בין קהילות יהודיות ברחבי העולם.
12 ימים ברגל
אגניהו (43, נשואה+3) נולדה בכפר קטן באתיופיה, באזור המשופע בנוכחות יהודית, ובשנות ה-80' זיהתה אימה את ההזדמנות לעלות לישראל. "ב-1984, כשהתחילו ניצני עלייה לארץ, דוד של אמא שלי היה מהצעירים שהוציאו קבוצות לישראל. אבא שלי באותו זמן לא היה איתנו, הוא היה בצבא האתיופי, ואמא שלי ראתה את ההזדמנות. היא הייתה אז בחורה צעירה בת 27 עם שתי ילדות קטנות, וביקשה מדוד שלה 'תיקח אותי'. אמרו לה 'יהיה לך קשה'. אבא שלי לא היה איתנו שנתיים ולא הייתה יכולת לתקשר איתו, ובסופו של דבר רבני הקהילה נתנו לה מעין גט ושחררו אותה להגשים את החלום הציוני".
מכאן מתחיל מסע מפרך ולעיתים אף מסוכן, כאשר המשפחה יוצאת במסע רגלי לעבר סודן השכנה. "אף אחד לא הבין את משמעות הדבר הזה", מספרת אגניהו, "אימא שלי מספרת לנו תמיד שבזכות האמונה בהשגחה הגענו שלמים לארץ. אני הייתי אז בת שלוש ואחותי הייתה בת שבע, ואיכשהו שרדנו 12 ימים של הליכה ברגל לאורך 400 קילומטר. הגענו למחנה פליטים בסודן והמתנו שבעה חודשים עד שאישרו לנו להמשיך במסע לישראל. זאת לא הייתה טיסה של ארבע שעות וגמרנו. לקח לנו שמונה-תשעה חודשים להגיע לארץ".
הסיפור הישראלי של אגניהו החל במרכז קליטה במעלות, וכלל לימודים באולפנה. "כשהגעתי לאוניברסיטה בירושלים גיליתי זהות יהודית אחרת", היא מספרת, "והבנתי שאפשר להיות יהודים בכל מיני דרכים. נסעתי עם משלחת לארצות הברית לפגוש רפורמים, ושם ראיתי לראשונה אישה ששמה טלית וזה נורא סיקרן אותי. זה המקום שאני אוהבת לעסוק בו. התחלתי ליזום כל מיני דברים. באותה תקופה התחלתי לעבוד ב'הלל', מרכז החיים היהודים בקמפוס בירושלים, נכנסתי לתפקיד של מנהלת יוזמות והתחלתי לעזור ללהט"בים. שם התחיל החיידק של השליחויות".
אותו חיידק עליו היא מספרת הוביל אותה לאורך השנים לשלל תפקידים. היא הייתה שליחה בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית ולאחר מכן ניהלה את יחידת התכנון ואסטרטגיה בארגון, הייתה חברה במועצה להשכלה גבוהה, עבדה בצמוד ליו"ר הסוכנות היהודית דאז בוז'י הרצוג, וכיום מנהלת כאמור 100 עובדים ב"ביחד", במקביל להיותה יו"ר קרן חנן עינור, המעניקה מלגות לסטודנטים יוצאי אתיופיה, דירקטורית בחברת דלתא גליל תעשיות בע"מ, וחברת מועצה ב'מומנטום ישראל', שמביאה אימהות יהודיות מכל העולם לטיול בישראל.
על העשייה של "ביחד" היא מספרת כי "במסגרת התוכנית נוצרים קשרים בין קהילות בארצות הברית ובעולם לבין רשויות מקומיות בישראל. למשל, בין ירוחם למיאמי. כיום יש תקציב לא מבוטל של קרוב ל-300 אלף דולר שמושקע בעיר, ויש ועדה של עשרה תושבים מירוחם ביחד עם עשרה תושבי מיאמי שמחליטים במשותף לאן הכסף יילך. היום יש לנו 32 ועדות כאלה ויש לנו קרוב ל-350 מתנדבים קבועים, שזה מה שהם עושים בכל הרשויות בארץ. אני תמיד אומרת שזאת זכות גדולה. למעשה, אני עוסקת בעולם 'השידוכים' ומוודאת שיש שידוך טוב בין הקהילות בארץ לקהילות בחו"ל".
עוד סיפרה השבוע אגניהו כי ה-7 באוקטובר היווה נקודת מפנה בתוך התהליך הזה. "הקהילה היהודית הייתה שם בתוך דקה. לדוגמה, קהילות שהשותפה שלהם היא טורונטו, והתפנו לבתי מלון בעקבות המלחמה, הצוותים שלי בלי שביקשתי התחילו להיכנס למלונות ולשאול מה אתם צריכים, התחברו לצרכים ורתמו את קהילת טורונטו. הם גייסו מיליון וחצי דולר למען המטרה הזאת. באילת השותפות הקימה בית ספר זמני, וראינו את זה קורה גם באשכול השותפות עם מקסיקו ואלבני. ראיתי איך הם נרתמו ישר והציעו למשפחות להגיע אליהן. קהילה יהודית מאוד גדולה ממחוז בניו ג'רזי הגיעה לאופקים ליום אחד רק כדי לראות מה הצרכים. ירדנו עם אבטחה ושכפ"צים וראינו את כל הכאוס, ומנכ"ל הפדרציה שהגיע שאל אותי מה צריך, רשם צ'ק ונתן להם. כל הפילנתרופים הכי גדולים הסתובבו בתוך הקהילות ושלפו את הכסף בלי לחשוב פעמיים. אמרנו לעצמנו שמה שיכול להיות מדהים זה לחבר עוד קהילות מאזור עוטף עזה שיהיו שם בשבילם, כי ראינו איזה חוסן זה נותן ליישוב הישראלי לראות שאכפת למישהו, לראות יהודים מעבר לים שאכפת להם. זה מפגן הכי חזק של סולידריות בעיניי, שמייצר חוסן קהילתי כי אתה רואה שעוד מישהו חזק נמצא לידך. אתה לא לבד. יצאנו במסר שאף קהילה לא תישאר לבד, גם אם אין לה שותפות".
בסך הכל, מספרת אגניהו, 26 יישובים מעוף עזה חוברו ל-26 קהילות יהודיות ברחבי העולם, ו-19 מיליון דולר גוייסו לטובת שיקומן. "זאת זכות גדולה לעמוד מאחורי זה", היא מסכמת.
להוכיח יותר מאחרים
אמנם ישראל של שנת 2025 אינה דומה לזו של שנות ה-80' של המילניום הקודם, אבל מסתבר שיש דברים שלא נעלמים מהעולם. "להיות אישה אתיופית היה בהחלט מאוד מאתגר", אומרת השבוע אגניהו, "אני תמיד אומרת שמי שלא חי כמיעוט לא יכול להבין. צבע העור משליך את הדעות עליך. את זה פגשתי. היו לי סיטואציות שהגעתי לתפקידים בכירים ואנשים פשוט התפלאו. לדוגמה, באתי למכון מחקר וביקשו ממני להשתתף בדיון בשם הסוכנות. הבעתי את עמדותיי וכשיצאנו מהישיבה ניגש אלי ראש המכון, פרופסור בישראל, ואמר לי: 'וואו, איזו עברית רהוטה יש לך'. אמרתי לו: 'אני פה מגיל שלוש, למה שהעברית שלי לא תהיה טובה?'. כל חיי הרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי יותר מאחרים. בתוך עצמי היה ברור לי שאני חייבת לעבוד יותר קשה. נקודת הפתיחה שלי היא כזאת שאני צריכה שהציונים שלי יהיו 90 או 100 ולא פחות מזה. זה היה הדרייב שלי".
עוד היא מספרת איך גם ברגעים הקטנים בחיים אפשר למצוא את התחושות הנלוות לאותה זרות, לשיוך למיעוט. "הבן הקטן שלי היה בן שנה וחצי", היא נזכרת, "בגן משחקים הוא הסתכל על אמא אחרת שהייתה לה שקית במבה ביד, והיא ישר אמרה לו 'קח'. אותי זה שלח ישר למקום של מסכנות. התעצבנתי ואמרתי 'הוא לא צריך'. זאת תחושה שיש להרבה קבוצות מיעוט שתמיד שבשוליים, מעטים מול רבים. אתה בלתי נראה. פעם הייתי עם חבר טוב של המשפחה שלנו, ההורים שלו עברו לגור בבניין דירות יוקרתי בראשון לציון. ישבתי איתו על ספסל ואז עברה ניידת משטרה והם שאלו אותנו 'מה אתם עושים פה?'. הוא אמר לו 'אנחנו גרים פה'. השוטר לא האמין לו ועלה איתנו לראות את הבית. זאת התחושה שמלווה המון צעירים אתיופים בארץ. אילנה דיין ראיינה אותי פעם לגלי צה"ל ועשתה עליי תחקיר מקדים, היא הגדירה אותי כאתיופית הראשונה שהגיעה להיות נציגה של הסוכנות. מסתבר שממש בודדים מגיעים לזה, יחידי סגולה. מה המסר של זה לחבר'ה הצעירים? שלא כל אחד יכול. מה זה אומר לכלל החברה הישראלית? די, אנחנו כבר לא שם. אלה המקומות שעדיין מאתגרים אותי".
את מרגישה יוצאת דופן?
"אני מרגישה שאני פריבילגית. יש מקומות שאני מגיעה אליהם ועדיין מתפלאים ומרימים גבה. 40 שנה שאנחנו פה, די. יש פה כבר דורות של צעירים שגדלו פה, אז למה נקודת הפתיחה שלנו עדיין שונה? זה מסר שצריך להגיע לשני הצדדים. המסר לצעירים בני העדה הוא שצריך להתאמץ כדי להגיע להישגים. אי אפשר להישען על אחרים. היום יש בעולמות האקדמיה 4,000 סטודנטים אתיופים וזה מדהים. אני יו"ר של קרן שמעניקה מלגות לסטודנטים אתיופים ובכל שנה מגיעים אלינו אלף סטודנטים ומבקשים מלגה. אנחנו עוקבים אחרי כל אחד שקיבל מלגה מאיתנו ומסייעים בכל מה שצריך. המספרים מאוד גדלו מלפני עשור. כל מי שניגש היום לאקדמיה, רובם הגדול לתואר ראשון, הם ילדים להורים שכבר חיו פה עשרים-שלושים שנה. הדור שלי הגיע עם הורים שלא היו באקדמיה ולא היו בתיכון, וחלקם לא למדו ביסודי. כל האוריינטציה של השכלה הייתה חסרה. עשינו פריצת דרך מטורפת. לכן ההתנדבות שלי בעמותה חשובה לי, כי מי שנכנס לאוניברסיטה זה מעיד על כך שיש לו מוטיבציה ורצון להצליח".
רגע לפני סיום מספרת איגנהו, שגם מגלה כי היוזמה לחגיגות סיגד עירוניות נולדה בקבוצת תושבות העיר ממוצא אתיופי אליה היא משתייכת, כי עתידה לא מחכה לה במסדרונות הכנסת. "פעם חשבתי שארוץ לכנסת, אבל החלום הזה נגוז. אני לא מאמינה שאפשר להזיז שם משהו. אני מרגישה שהיום אני חולשת על כמה דברים ויש לי זכות גדולה לעשות את התפקיד ולשרת את העם היהודי. אני מאחלת לעם ישראל קודם כל שבשעה טובה ישובו החטופים וישובו החיילים. זה הדבר הכי קריטי, וזאת תהיה החלמה לכולנו כי הטראומה עדיין נוכחת. אני מאחלת לכולנו שתהיה לנו נפש מלאה ושלמה בטוב ובחיבורים בינינו. לשם צריך להגיע, להביא אותנו למציאות שבה יש חברת מופת. זה יכול לעבוד גם בבית פנימה".
